כל העם צבא?

הפוסט המקורי מ 16 אוגוסט, 2007
p116

צבא חצי העם

בהזדמנויות שונות שבה וחוזרת השאלה הבסיסית לגבי צה"ל ,מערכת הגיוס, משתמטים וכו.

לפני זמן לא רב קם ברק והכריז קבל עם ועדה שהצבא הולך ומתקרב למצב שבו צה"ל יהיה צבא "חצי העם".

תמוהה ההצהרה במיוחד לאור ההצלחה שלו בהיותו ראש הממשלה במימוש הבטחה שנתן כבר אז לפני הבחירות בנושא שינוי המצב של הפטור לישיבות.

משנבחר לא פעל דבר בנושא ומשנכשל בתפקידו ועד היום אף חלה הרעה בנושא בזכות חוק טל שניסה לטהר את שרץ ההשתמטות הדתית באצטלה של מתן עידוד חיובי למגזר והכנסתם לשוק העבודה – עבודה פשוטה בעיניים שיזמו החכים הדתיים ולהם שותפות המפלגות החילוניות הגדולות- וכעת נותר להם רק לגלגל עיניים ולהשתמש בסיסמאות כגון צבא חצי העם ללא כוונה לשנות דבר בנושא.

המצב של דה לגיטימציה , לצבא החל בהתפכחות משיכרון הכוח, במלחמת יום כיפור עבר דרך השמאל ומחאתו במלחמת לבנון וכלה בימין והתנגדותו לפינויים שבוצעו ולאלו הצפויים לנו.

כל אלה חברו גם לתנועה הכללית של "אזרוח" המדינה ודרישות להפרטת הצבא כחלק מתהליך ההפרטה הכולל שמצויה בו מדינת ישראל.

והתוצאה?

הכשרת השרץ

ברק גם היה ממובילי התיזה (בהיבחרו לרמטכ"ל) של "צבר קטן וחכם" , תזה שרבים קפצו עליה כמוצאי שלל רב.

לצבור המשתמטים החילוני צבא מקצועי של מתנדבים או בתשלום – מהווה גם עבורם הכשרת שרץ, הנה אני מוכן לשלם במיסי עבור צבא שאני לא אהיה חלק ממנו ותמיד אוכל להחליף אותו וליעל אותו כמו בכל מערכת מופרטת – והעיקר אף אחד לא יבוא אלי בטענות על השתמטותי.

לציבור מסוים של "קצינים בכירים" מקצועיים היה נוח בעיני עצמם , להיתפס כסופר מקצוענים ובכך לשפר את שכרם,הטבותיהם ומעמדם הציבורי הנשחק.

וכך גם למערכת הביטחון במקום להוציא אנרגיה בגיוס המשתמטים בוחרים בדרך של הלבנה או בדרך הקלה של ויתור ל"עושי הבעיות" על מנת שעיקר הזמן ינוצל ביעילות בבחינת "אפשר להביא את הסוס לשוקת אך אי אפשר להכריחו לשתות".

כך שגם מערכת הביטחון נפרדת מרעיון צבא העם.

ובצבור הכללי של "עושי הצבא" נתפס הדבר כאפשרות לגיטימית להשתחרר מהעול המתיש של השרות והמילואים.

בהקשר אחר ומדי שנה, סביב תכניות "כוכב נולד" וסוגית הזמנת אמנים לבימות הבידור ביום העצמאות ,עולות דרישות להעניש את האמנים המשתמטים לא להצביע עבורם או לא להזמינם להופעה בבימות – כהצעתו של יושב ראש השלטון המקומי.

מבחינתי הדבר מקובל, אין שום סיבה שאמנים צעירים העושים דין לעצמם משתמטים הופכים לכוכבים ומשמעות הדבר, ההגשמה העצמית וקיצור הדרך (אי בצוע השרות הצבאי) חשובים מכל מילוי חובה.

כל העם צבא

לכולנו מוכרות בקשות לשחרור או טרוניות של חיילים מסוג:

יש לי דברים יותר טובים\חשובים\מכניסים (מחק את המיותר) , לעשות מאשר לבצע שמירות .

למה לא מביאים סדירים לכאן – משרד הבטחון מטומטם היה אפשר לחסוך המון כסף.

איזה בזבוז זמן לוקח יום שלם להתארגן למטווח\להיקלט\להשתחרר (מחק את המיותר.

צריך לקצר את המילואים שיזמינו אותנו ישר למטווח , שישלחו לנו את הטפסים בדואר בקיצור שירדו מאיתנו.

בשביל לשמור על שטח כבוש ולהתאנות לפלשתינאים , אני צריך לעשות מילואים?

אני לא מוכן לפנות את אחי המתנחלים ועלפי הנחית הרבנים הפקודה לפנות בלתי חוקית בעליל

הממשלה הזו , חרא של ממשלה שולחת אותנו ללבנון ללא תכנית כחלק מספין תקשורתי – לא מוכן יותר לעשות מילואים , אני יורד מהארץ .

דרך אגב בזמנו היה גם מקובל להגיד "אני אתנצר", אך עם בא העלייה הרוסית ושעור המתגייסים הגבוה בה, הכולל גם נוצרים על פי הגדרות ההלכה , פסה ההצהרה על התנצרות כדרך של השתמטות.

ודווקא הקיטורים , והרגשת השוויון המשתמעת מהם של כל המגזרים ,הם הדבר החיוני לשרידותינו, בסביבה העוינת בא אנו חיים.

בתקופת הטירונות קיים היה המושג של "לעשות שמיכה" – תמיד בכל קבוצה (כיתה או מחלקה) נמצא מישהו שלא היה מוכן להתחלק בחובותיו , אם זה ניקיון האוהל מאהל או דברים אחרים ותמיד מתוך ההנחה שאם יתעקש על כך שהוא לא ב"עסק" תמיד יימצא מישהו שיעשה זאת במקומו.

הפתרון היה לתפוס אותו לעטפו ובשמיכה להכותו – טיפול בשמיכה שהתברר כיעיל ביותר.

ולימינו – כמו הרבה דברים , אנשים תמיד ימצאו לעצמם לגיטימציות להתחמקות ממאמץ וסיכון ,

והמדינה כלומר אנחנו חייבים להתנער, לשנות את האווירה הציבורית והפטורים , ולחזור לצבא העם.

בתקופת בועת ההייטק – הנראית עתה כחלום רחוק , נולדה הרגשה בציבור הצעירים שבעצם קיומינו בארץ הזאת דומה מאד לקיום של צעירים בקליפורניה , ניתן לעבוד קשה להרוויח טוב להחליף מקומות עבודה לנסוע ברכבי שטח לטוס בחורף לסקי באירופה, ולקפוץ למסע של קניות ועסקים בלונדון או ניו יורק.

דבר אחד נשכח , השכנים "שוחרי הטוב" שלנו שבמהירות ובמספר ספור של ימים מסוגלים ליצר כאן מצב של מדינה במצור, והרגשה חוזרת של ספק בקיומינו באזור.

כיון שנראה לי ששינוי המצב לשלום אזורי נרחב ואמיתי – הוא עניין לעתיד הרחוק ובודאי שאינו תלוי רק בנו וברצוננו האמיתי ל "שלום עכשיו", משתמע שנצטרך צבא חזק ובעל גמישות לגידול – קרי צבא מילואים גדול.

הסיכון בהתנערות מהצבאיות מתוך הנחה נאיבית שהדבר יקרב את בוא השלום , אינו עומד בשום מבחן , ויוכיח הסכם השלום שחתם צמברליין עם היטלר לפני מלחמת העולם השנייה, הסכם שעליו שילמה בריטניה תשלום קשה, בכניסתה למלחמה.

מעבר לחוזקות טכנולוגיות וצבא חוד קטן ומקצועי ידרשו חיילי מילואים רבים למטלות של לחימה, שמירה על שטח וטיפול בעורף – ויתכן שבמספר חזיתות בו זמנית, כך שגם כאן הגודל כן קובע כדי להגיע להכרעה מהירה שתחסוך קרבנות רבים הנובעים מדחיית ההכרעה.

החוזק הגדול של קיום "צבא העם" הינו במעורבות האישית של כל אחד מאיתנו בביטחון המדינה וביכולת של הצבור כולו להיות שותף ולא מסתכל מהצד בנושא תפישת הביטחון.

ההכרעה הצבאית היא גם ענין ל"אלופים" גנרלים ואדמירלים בלשון המנכרת של התקשורת , אך בעיקר היא ענינו האישי של כל אחד מאיתנו, ובל נפקיע זאת מאיתנו בויתורים על גיוס שווה וללא פטורים לכולם!!!

ובנימה אישית – כאשר בנך משרת בלבנון , וחיילים נפגעים שם מדי יום ,מאד היית רוצה לדעת שמה שמשפחתך עושה והסיכון שלקחת בעצם קיומך בפינה זו של העולם הינו נחלת הציבור כולו.

ולמערערים על תזת כל ה"עם צבא" הייתי מבקש רק לרגע ,להיכנס לנעלי אב או אם כזו ולחשוב האם הם עצמם היו מוכנים שבנם ישרת כחייל קרבי כאשר הגיוס הינו גיוס מפלה בעליל?

הערה: הכותב הינו חפ"ש לא קרבי – אך אב לבנים בשרות קרבי בסדיר ובמילואים וסב לנכדים שיהיו חיילים בצבא 25% מהעם?