דמיון ומציאות

דמיון ומציאות

Print Friendly, PDF & Email

הפוסט המקורי מ 31 אוגוסט, 2008
p433

מציאות?

שבוע שבו המציאות עולה על כל דמיון (רצח פעוטה ע"י סבה והטבעת פעוט ע"י אימו) , משמשים כמעין רקע ומעבר בין תכניות "המציאות" שעל המרקע. אך נסתיים לו

"כוכב נולד" והנה ההו-הא הבא.

הפעם תכנית על וילה, שבה מסתגרים הנבחרים, המצלמות המפוזרות בכל מקום מצלמות את הדינאמיקה שנוצרת ביניהם 24 שעות ביממה וכל הרוצה יכול לצפות

ולבחור את המצלמה לצפייה, היש טוב מזה?

השורד האחרון (האהוד ביותר על קהל הצופים ) הוא המנצח. עד כמה זו היא התכנית ה"אולטימטיבית" מנפחים לנו את הראש מדי יום כולל שרבובה לתכניות אחרות

מה שקרוי "בילד אפ" בעברית.

והנה עוד אחת; תכנית על צעירים במספר אי זוגי שמהם אמורים להווצר זוגות, ומי שיותר לבדו, יודח. במקביל כבר רצות כמה תכניות ריאליטי שבדרך כלל אני צופה

ונהנה מהנחותות שבהם (כרגע זו התכנית -היפה והחנון), מה קסמם בעיני אני תוהה?

הקסם , מעבר למציצנות, דומה בעיני לקסם שיש בתכניות צופות פני עתיד- סדרות וספרי מדע בדיוני , או לחילופין, אלו העוסקות בחייזרים הפולשים לכדור הארץ.

שכן הדמויות השטוחות משהוא, הסטריאוטיפיות, גם כאן וגם למשל בסדרת ה SUPERHERO שאותה אהבתי הן כנראה דמותנו העתידית הנשקפת אלינו, זו של

האדם המערבי לאחר שנים של "טיפול" ובהייה בטלביזיה. וכנראה שרק קטסטרופה שתצמח כנראה מהמזרח יכולה לשנות את הנגזר עלינו.

מציאות דמיונית

וכך ברווח שבין תכניות המציאות נדחקו להן שתי הטרגדיות של הפעוטות , והתקשורת (ללא גבולות) , עשתה מכך מטעמים.

בין הדברים סרי הטעם אמנה רק שלושה (היו עוד למכביר), שעוררו בי תחושות גועל:

שדור ישיר של החיפושים בירקון.

ראיונות של סקסולוגית "ידועה?" שדיווחה בראש חוצות על מה שנאמר לה בחדרי חדרים על ידי הוריה של הפעוטה, שהגיעו אליה לטיפול.

הראיון ה"בלעדי" שזכה לו הערוץ מפי האב האוהב שאשתו הטביעה את בנו הפעוט.

קמפיין

כברת דרך עברנו מהפרסומות לנוזל ניקוי למטבח – "אמה" של שנות החמישים למסעי הפרסום לטמפונים עם מוליך , ולפרסומת הגסה בעליל של "יש מצב

לפוסטינור" על הזוג שנפגש לריקוד, ממשיך להתנועע בין הסדינים כמובן בלווי קולי של גניחה או שתיים ורק הפוסטינור יציל אותה בדיעבד מהמגע הלא מוגן, שחרור

האישה של ממש. והנה עוד משהוא "מעודן".

לא מזמן אני נזכר בתכנית רדיו שבה ראיינו לרגל יובל ה ATS אותה יחידת נשים מארץ ישראל שהתגייסו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ושרתו כנהגות,

במצריים.

אחת מהם מתארת תעלול כל שהוא שבו היא תלתה "ותסלחו לי על הביטוי – חזייה לייבוש", וזו נגנבה ,שומו שמיים.

אכן כברת דרך.

ושוב לקמפיין של נציבות המים, זה עם סדקי היובש שמפוררים את הקריינית את הבית ובעצם את

הכול.

הפתיחה החגיגית של הקריינית המתפוררת לעינינו הציגה תופעת התייבשות שהינה כלל עולמית, והמשתמע שזו בעצם גזירת שמיים, כוח עליון ולא חס וחלילה

מדיניות כושלת חסרת אחריות של נציבות המים ושרי מדינת ישראל.

וההמשך, פרווה, בקשה צנועה מאיתנו האזרחים הבה נשקה מעט פחות את הדשא נקצר במעט דקות במקלחת ונמנע את ההתייבשות,

והאחריות כמובן עלינו!

שום דבר על צעדים דרסטיים,או הרמת קול זעקה; הס מלהזכיר.

הרי בקרוב יתכנו בחירות והכיסאות בסכנה, שום דבר שירגיז לא מקובל בעת הזאת.

והשרים הממונים; הם ממלאים פיהם מים , למזלם, לכך עוד נותרו מים.

מדרום ומצפון- צילומים

סתם צילומים שצילמתי מה"בלוק" בבאר שבע שבו גרים איה ואמיר בדירת הסטודנטים שלהם, הרוחות המנשבות גורפות את הזבל לפתחי הבתים, דלת מנופצת

וארונות חשמל תלושים ובמילה אחת:

"עזובה"

תמיד תהיתי, האם שאיפה לאסתטיקה היא דבר מולד, או יציר תרבות ואולי היא קשורה למצב הסוציו אקונומי. קרי, ככל שהמאבק לשרוד מהווה מרכיב דומיננטי יותר

תשומת הלב לא נתונה לאסתטיקה. כביכול האסתטיקה הינה זכות יתר של העשירים

המוזר הוא שבמדינות בדרום אמריקה ואף במזרח אירופה ראיתי טיפוח של ה"מגורים" בדמות שמירת ניקיון וצבעוניות גם במקומות נחשלים ביותר; לעומת זאת

בשכונות עוני בהודו ראיתי כיצד מתערבבת האשפה והסחי ב"מגורים" העלובים להחריד של יושביהם.

בהכרח ה"דגימה" שערכתי קטנה מלאפשר הכללות אך בכל זאת ;האם זהו עניין תרבותי?

ולהבדיל בנסיעה צפונה בדרך לצפת , כביש דו נתיבי מטפס במעלה ההר ולצידו בצד העולה מצאתי שלט קסום בטעם של פעם , "נתיבי זחילה" תרגום חופשי של

מע"ץ לנאמר מפורשות באנגלית climbing lanes .

הרי ברור שרכב, איטי מטפס צריך להיצמד לימין הדרך , אבל משום מה השלט מוסיף לווית חן ומזכיר את אותה הדרך בעבר בעת שהיה בה נתיב אחד לכל כוון ורק

במקומות מסוימים הורחב הכביש לטובת הרכבים הזוחלים להם לאיטם בעליות לצפת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *