שמעון

תוכן

שמעון 1

שנת 2020 סוף. 1

התחלה. 1

אימי מרים. 1

קשיי קליטה. 1

אחי, הגדול. 1

אחי הקטן 1

יפעת. 1

עיר וקיבוץ. 1

דור המשך. 1

רגע ראשון בזכרון?. 1

 

 

 

שנת 2020 סוף.

שנת 2020 מגיעה לקיצה ואיזו שנה קשה הייתה זו, בראש ובראשונה כבר מחודש מרץ החלה הקורונה ועימה הסגרים והניתוקים מהמשפחה החברים וכמובן העדר הקשר הכה נדרש של חיבוקים ונשיקות עם הנכדים. מעבר לזה באופן אישי אני מתנהל די בכיף (למרות שקשה לומר זאת). אני משחק בברידג ברשת וקורא ספרים לרוב. תמי ואנכי מרבים להשתמש בזום ורואים הרצאות למכביר.

אחי אביגדור בר זוהר נפטר במפתיע לפני כחודש, וכך למרות נתק שהיה בינינו בשנתיים האחרונות היווה מותו מכה גדולה לי וכמובן לפנינה וארבעת ילדיו ונכדיו.

מספר מלים שכתבתי בפייסבוק אצטט כאן:

אביגדור.

30 לפטירתו, מלים שחשבתי ולא אמרתי על קברו.

מלחמת העולם השנייה תלשה את יהודי פולין ואת אלו שלא הרגה פזרה לכל עבר ובסופו של דבר הטיחה גם אותנו זהבזה.

אמך מרים יחד עם אחותה והוריהם ברחו מפני הגרמנים לטשקנט עיר הפליטים הענקית שבתוככי ברית המועצות של אז.

אתה ואחיך התאום שלא שרד נולדת עוד לפני תום המלחמה שעם סיומה חזרה המשפחה לוורשהב 1958 החליטה אמךלנצל את הזדמנות העליה לארץ שנוצרה אז (עלית גומולקה). היא אתך וזוג הוריה, הגיעו למחנה עולים בארץ. ואתהבמשך מספר חודשים עובר לחברת הנוער בקיבוץ מסילות.

גם אבי יהודה ברח לרוסיה גויס לצבא האדום ובסיום המלחמה מתחתן עם אמי חנה , אני נולד שנה לאחר הולדתך במחנה עקורים בגרמניה.

לאחר פטירת אימי ב 1957 אבי פוגש את מרים והם מתחתנים.

מבנים יחידים להורינו אנו הופכים לאחים. החיבור קשה לשנינו נערים בני 14 ו 15. לאט לאט מרים מוצאת מסילותלליבי, אך לך קשה יותר, לקשר החזק שבינך לאמך נכנס יהודה והוא פחות רגיש ומכיל.

שנינו בחצי חדר, מיטותינו נושקות זו לזו, משוחחים משחקים יחד אך כל אחד לומד במקום אחר ועם חוג חברים אחר.

הורינו מאמצים אותנו חוקית יהודה אותך ומרים אותי. לאחר זמן נולד להם אריה ז"ל, אני בן 16 אתה בן 17. אתה עוזבאת הבית לקראת גיוס מתחתן עם פנינה ומקים משפחה גדולה וחמה. עושה חיל בחיל אוויר וגם בעבודות בתעשיההבטחונית כולל ניהול מפעל אלביט בברזיל. בכל אותם השנים אנו שומרים על קשר, קרוב יותר כל עוד הורינו בחיים,ואט אט לאחר פטירתם מתרחקים איש איש עם משפחתו.

אתה בתוכי ,חלק בלתי נפרד ממני, איש מלא הומור גא חזק חם ואהוב, שאליו אני כבר מתגעגע.


נוח בשלום על משכבך אביגדור, ויטק,אחי.

ובהמשך אשתדל להרחיב עלי ודרך זאת עליו. אתחיל דווקא במאורע המשפיע על חיי- מותה של אמי.

התחלה

בן יחיד להורי יהודה וחנה הייתי , זוג פליטים מאותה עיירה בפולין שחברו להם אחרי המלחמה הנוראה באירופה, והולידו אותי במחנה פליטים על אדמת גרמניה, עד לפטירתה של אמי בהיותי כבן 11 .

כבן יחיד נהניתי מזכויות יתר של פינוק ותשומת לב מיוחדת מצד אימי, ולדוגמא אחד הזכרונות הבודדים השמורים אצלי מאותה תקופה, זכרונות שנמוגו במרוצת השנים, הוא של תדהמה גמורה מצידי כאשר חטפתי מכה מהחלון ותגובת אמי שלא התרגשה ביותר מכך והמשיכה בעיסוקיה , לא תאמה את ציפיותי , עד כדי כך שפרצתי בבכי מר של עלבון.

לאחר נישואי אבי למרים בהיותי כבן 12 , הצטרף למשפחה אחי , אביגדור בנה של מרים, כבן גילי. ויחדיו המשכנו לגור בביתינו בקרית חיים.

אימי מרים

מרים ,שסיפור תלאותיה שמור עימה, וידוע לי בצורה חלקית, ברחה מפולין בתקופת המלחמה,( רובנה עירה שכנה אז בפולין והיום באוקראינה), יחד עם הוריה ואחותה והגיע לטשקנט.

טשקנט של אז נחשבה לעיר שבה ניתן לשבור שבר ונקראה אז"  עיר הלחם  " בפי מאות אלפי הפליטים הנסים מאימת המלחמה


בטשקנט זו עברה עליה המלחמה ושם נולד גם אביגדור אחי שאחיו התאום נפטר לאחר לידתו.


 

לאחר המלחמה חזרה מרים לפולין והתיישבה בורשה יחד עם אחותה אירנה.

לארץ עלתה יחד עם אביגדור והוריה ב"עלית גומולקה" של 1956 – עליה על שמו של ראש הממשלה האנטישמי שפתח צוהר ועודד עלית יהודים לישראל באותן השנים. אחותה ומשפחתה עלו אף הם מספר שנים מאוחר יותר עם התגברות האנטישמיות.

מייד לאחר לימודיה את העברית , ככלכלנית במקצועה, נקלטה במשרד מבקר המדינה שם עבדה עד לפרישתה.

לאחר זמן לא רב מעליתה לארץ, פגשה ונישאה לאבי האלמן הטרי. לאחר מספר שנים אומצנו, אנו הילדים אביגדור ואנכי, על ידי שני הורינו בצורה רשמית. וכשהיינו בסוף תקופת התיכון נולד לנו אח קטן – אריה .

האחים בבית

קשיי קליטה

תקצר היריעה לתאר את הצרות שעשיתי לה לאימי החדשה, עקב ההתנגדותי , להצטרפותה למשפחה , אלא שמרים, בהיותה אשה חמה ואוהבת בעלת אינטואיציה ויושר אישי מהמעלה הראשונה (התאימה ביותר לעבודתה במשרד מבקר המדינה), ידעה להפוך את ליבי לאהבה אליה, והייתה לי ולמשפחתי אמא וסבתא לכל דבר.

בגיל 90 ,צלולה בדעתה ונחרצת בפולניותה. שנפלה ושברה את עצם הירך ועברה ניתוח מתקן ,דומה היה שהתיאשה מתקווה .

וכך שבזמנו הגיעה הפזיוטרפיסטית לטיפולים ונתקלה במצב רוחה הירוד וספרה לנו על כך , השבתי לה (מנסיוני רב השנים עם ה"פולניות") שכאשר פולניה צוחקת ומלאת שימחה ,יש מיד לבדוק אם אינה חולה ולהפעיל מיידית תכשירים נוגדי שמחה לרפוי. מרים ז"ל נפטרה בחיפה שהיא בת 91.

מזה שנים שאני קורא למרים בשמה , מתוך הרגל, ובעבר מתוך (פרשנות שלי), רצון שלא "לבגוד" בזכרה של חנה אימי הביולוגית. וכך אני מוצא את עצמי יותר ויותר משתמש במלה אמא ואיני מבין למה השתהיתי כל כך

אחי, הגדול

אביגדור הצטרף אלינו באותן הנסיבות, אלא שבניגוד לי , לא זכה באב אוהב ומתייחס, אבי יהודה , טרוד בעניניו ולא היה מסוגל , לקרב את אביגדור אליו כבן, בהרבה מקרים גילה כלפיי יחס מועדף, דבר שמרים ,גם אם היה לה יחס כזה לאביגדור,ידעה תמיד להתייחס בצורה שאינה מפלה לשנינו.

ואני , נהנה מההעדפה של אבי, ליבי יוצא לאביגדור בכל עת שאני מבחין בה בנוכחותו. זוקף אני לחובתי את העובדה שלא יצאתי בגלוי נגדה ,למעט מלים מועטות שזרקתי לאבי מדי פעם.

החיים במשפחתינו, המגורים בחדר אחד עימו ,המשחקים, תורנויות שטיפת הכלים, משחקי היריקות, וכל ההוויה המשותפת יצרה ביננו ברית וקשר טבעי שאיני יודע להגדירו אלא כקשר של אחים בדם.

שנים שהופרדנו, בחינוכינו ועד עתה לא ברור לי מדוע. אני למדתי בתיכון בקריות ואביגדור בבסמ"ת , חוגי החברים היושונים, וכל התנאים בשלו לנתק בינינו, אך הדבר לא קרה,הקירבה הבסיסית שנוצרה מהחיים המשותפים בתא המשפחתיבאותן שנים מעצבות והחיבה ביננו התגברו על כך .

חיבתינו המשותפת לספרים , כללה נסיון כושל לתרגום ספר מפולנית לעברית כדי לזכות בהכנסה כספית בחופשת הקיץ,כאשר אביגדור מייצג את הידע בפולנית ושנינו ביחד עומלים על הנוסח העברי – נדמה לי שלא הרחקנו הרבה מעברלתרגום כותרת הספר.

כך גם שעות וימים של משחקים. זכורים לי משחקי הקלפים האין סופיים בעיקר "ויסט" משחק של הכרזות והימור עלתוצאה סופית שהיינו מסוגלים לשחק בו שעות רבות וארוכות, ומוקדם יותר משחק ה"מונופול"עם הלוח שעדיין כלולותבו הערים שכם וגנין (לפני מלחמת ששת הימים! , לאחרונה ראיתי בשוק הפשפשים,מוצע לוח כזה, ממוסגר,למכירה ב400 שקל).

אוסף הבולים שניהלנו , בנפרד ובמשותף (עיסוק של ילדי תקופתינו), ההחלפות , קניית בולים אקסוטיים אצל האספןהיקה בכפר ביאליק (וגם לבושתינו "פילוח" של בולים בשעה שלא הבחין בכך) גם אוסף זה היה מקור הנאה לשעותרבות.

מעניין, בכל אותה תקופה היינו מתמכרים למשחק אחד בצורה טוטלית עד להימאסותו עלינו , בתיכון בשלבים מסוימים,היה זה הכדורסל אותו היינו משחקים מסיום הלימודים ועד לחשיכה במדרש של "בית יציב" או במגרש של בית הספרהתיכון, אביגדור שיחק משחק זה כדרכו, באגרסיביות וכח רב,נחשב ל"כאסחיסת" רציני והיה לאימת הקבוצה היריבה.

חיבה יתירה נודעה לו לאביגדור לנהיגה ומכוניות , בתחילת הדרך היתה זו הפיאט 850 שלהורי לאחר מכן, אופנוע  BSAישן, שכאשר נסע לארה"ב להשתלמות, נשאר בחצר ונמכר לחברי גדי שסבל ממנו קשות עד שנפטר ממנו, ואח"כ מכוניות ואופנועים עד ל"יגואר" הישן והקלאסי שרכש לעצמו (ישן ומרשים) שהייחס אליו הוא כלסוס מרוץ אציל,המוצא מידי ערב לריצה קלה.

החיבה הזו גם גרמה למספר מכוניות לנפוח את נפשם, אך כשאני רואה את הניצוץ הנדלק בעיניו בדברו על מכוניות , אני אומר לעצמי – הלואי עלי הטוטאליות הזו.

בתחילת השרות הצבאי נשא לאשה את פנינה וחלק מההומור המשפחתי מספר על כך, שכאשר הבאתי אותו ואת אשתולירח הדבש למלון בנהריה, הורה השוער לאביגדור (בהיותו כהה עור ואני הבהיר במשפחה להביא את המזוודות לזוג הטרי).

השנים חלפו , איש איש בעניניו , אביגדור הלך לדרכו והצליח בכל מעשיו כמהנדס ומפקד בצבא (מפקד טייסת תחזוקה אווירית בבח"א 27) ולאחריו, עד לתפקידו האחרון לפני הפרישה שכלל פרק נכבד של ניהול חברה בחו"ל (מטעם אלביט).

והנה די בהווצרות תנאים מינימלים של "ביחד" ואביגדור ואנכי חוזרים לאותה קירבה בן אחים שאינה נדרשת למילים!

אחי הקטן

אריה אחי נפטר בקיץ של שנת 1994 , מסרטן ריאות , בסדר פסח של אותה השנה עוד חגגנו ביחד בביתינו ברחובות, כלהמשפחה , שמחים ולא מודעים לקיום המחלה המכרסמת כבר בגופו, ועל הצפוי לנו בעוד כ 4 חודשים, פטירתו בגיל  32שהוא משאיר אחריו אשה צעירה ושני ילדים קטנים.

הידיעה על מחלתו הגיעה, ומייד החלו החיפושים הקדחתניים למזור כלשהוא , כאשר בעיקר הנטל נושאת אשתו אלישבעו הורי.

אף אני הייתי בתוך המאבק המתמשך וזכרונות מאז שבים ומתעוררים.

נסיעה עם אלישבע ותמי לשר"פ בהדסה ירושלים והפגישה עם הרופאה המייעצת שאיתה קבענו. במבואה הפגישה מגיע אלינו אביחי בנו של חברי הטוב גדי, סטודנט לרפואה בעותה עת, ומלווה אותנו עד לכניסתינו ללשכת הרופאה.

הרופאה למראה צילומי הרנטגן, לא נוטעת בנו תקווה ומדגישה שהגרורות כבר הגיעו לעמוד השדרה,וכנראה  שאיןלרפואה מזור לכך.

החיפוש אחר תרופות החל מייד והכל מעורב בתחושת לחץ זמן ושיחות עם אנשים שעברו או מכירים מישהוא במצב דומה ומכאן מתחילות עצות והפניות.

זה החל ממרפא בבת ים, שהציע סוג של קמיע שפשוט נראה פתטי מדי, דרך הצעה אחרת ברוח הוליסטית לשתיית מיץ

מנבטי חיטה,ודרך אבקת סחוס של כרישים שבהיות הכרישים חסינים לסרטן (והייתה בזמנו גם כתבה פסיאודו מדעית על כך בטלויזיה), הרי שאבקה מהסחוס שלהם תהיה טובה למערכת החיסונית – הצעה עם שמץ של ביסוס מדעי.

את החיפוש כמובן עשיתי בחצי לב, כאיש ריאלי ורחוק מה"שטויות" האלו , אך מתוך רצון עז לייצר תקווה אצל אריה –תקווה שתקל עליו את משא ה"ידיעה".

ואריה , נאבק בכאביו שומע לכל ההצעות (ובפנים מפנים את ההכרה במצבו), הסכים לנושא ה"אבקה" – כנראה עקב הפן החצי מדעי של הנושא.

כך יום בהיר אחד מצאתי עצמי בקליניקה מפוארת בתל אביב יחד עם אריה ואלישבע שם שמענו את ההרצאה המלומדתשל הרופא שילמנו טבין ותקילין ורכשנו אבקה בכמויות סיטונאיות , כולל משלוח שקנה עבורינו הדוד שמחה, אחי אבי,שחי בארה"ב .

מתחת לפני השטח רוחשת לה תעשיה שלמה של אנשים המתפרנסים מהמצוקות האיומות של משפחות שנפגעו בסרטן,וכוחות השוק מתגלים המיטבם וגם בכיעורם.

רגע מיוחד אחר שזכור לי. בבני ברק יושב הרב פורר, מומחה ששמו הולך לפניו,שבכוחות עצמו הגיע ל"מעמד על"כפוסק וממליץ על דרכי ריפוי ,מקומות, ורופאים מומחים לטיפול מיטבי למחלות השונות והמשונות. מאוד רציתי למצוא דרך אליו כדי שיוכל אוליל הפנותינו לטיפול הנכון.

קרובת משפחה חנה, שנקלעה לבעית בריאות עם ביתה ספרה לי על העזרה שקבלה ממנו, הפניה לטיפול אצל מומחה לנושא שלה בגרמניה, וגם יעצה איך להגיע לרב פירר.

בטלפון אי אפשר היה להשיגו ,אך אותה חנה יעצה לנו להתקשר ולקבוע עם עוזריו בטלפון בלילה החל מחצות שהוא המועד היחד שבן יש סיכוי ליצור קשר, לאחר מספר לילות של נסיונות כושלים, לקחתי בוקר אחד את התיק הרפואי ונסעתי ישירות לכתובת הארגון שלו בבני ברק.

הסתובבתי במקום שנראה כחצר נטושה של מפעל ייצור, וחיפשתי אחריו תוך שאני חוזר על סיפור מצוקתי בפני כל מי שפגשתי במקום ומבקש לפגוש את הרב אך ללא הואיל.

עד שבחור אחד שהבחין במצוקתי, וכשחזרתי על הספור בפניו נסער כולי ועל סף אובדן עשתונות, הפנה אותי לחדר קטן,החווה ואמר – הנה שם יושב הרב.

נכנסתי, הרב שהבחין במצוקתי ואולי דווח לו על כך מבחוץ, קיבל אותי מיידית, לקח את התיק הרפואי לידיו והחל לעייןבו. העיון לקח דקות ארוכות ובסופן פסק : לא ניתן לעשות יותר ממה שנעשה והטיפול הטוב ביותר בנסיבות הללו הוא בביח רמב"ם , פשוט תמשיכו בו.

איני יודע האם המילים הפשוטות והבהירות שלו, או תהליך הקבלה הפנימי שלי, גרמו לי להבין ולקבל את הבלתי ניתן לקבלה , על אף שהמסר הכללי, נאמר כבר מקודם ע"י הרופאה בירושליים?

רגע אחר : אני מלווה את אלישבע לבית המרקחת לקחת את המורפין עבור אריה להקלת הכאב .אני מבחין בהבעת הרוקח של התדהמה למראה הכמויות במרשם, כמויות שהגיעו לרמה מבהילה, ובסופו של דבר גם החישו את הקץ.

אלישבע, ראויה לכל הערכה ,עזבה הכל, וטיפלה באריה במסירות אין קץ עד לפטירתו בזרועותיה בביתם שבחיפה, כאשר גם אני נוכח ונחשף בראשונה לרגע נורא זה של פטירת אדם יקר לעיני . והנה הרגע שב לתחיה ברגע זה .

שנים אח"כ , מייסרת עצמה מרים אימי בכך שלא הייתה לצידו ברגע האחרון ,חוקרת שוב ושוב אודות רגע זה , כאילו כלהרגעים של הטיפול בו מתגמדים מול הרגעים בהם לא עמדה לצידו וראתה אותו עובר מהעולם.

הדבר דומה, להבדיל , לאותם הורים שכולים החוזרים לשדה הקרב , מחפשים בשטח ומפי החברים עוד ועוד פרטים עלהרגע האחרון, אותו רגע בו לא היו ליד יקירם.

שנים אחר כך , ועדיין מפעם בי רגש ההחמצה , בדברי על אריה , רגש שגבר ביותר בתקופתו חייו האחרונה , ובשבעה למותו.

אריה נולד שאנו שני אחיו כבר בגיל 16 ו 17 , משחקים עימו כתינוק, זמן קצר אחר כך אנו עוזבים את הבית ,מתחתנים יוצרים משפחות משלנו ונסחפים לנו הצידה,

אחינו הקטן גדל בלעדינו שב מהצבא מתחתן ומקים משפחה, והקשר עימו חד סטרי, הוא כמה לקשר טוב איתנו , ואני,וכאן אדבר בשמי בלבד, לא יכול לספק את הסחורה, בגלל הבדלי גיל אישיות והעובדה שגדלנו בבתים שונים, אביגדור ואנכי בבית בקרית חיים להורים כבני 40 , והוא, לבית של הורים מבוגרים נושקים ל60 , ומפנקים ללא שיעור.

וכך בימיו האחרונים שבנו לחיבור , שהמחלה אילצה, והייתה בכך מעט נחמה.

תחושת ההחמצה , מקננת גם לאחר לכתו.

יפעת

 

לאחר שאמי נפטרה בקרית חיים. אבי נאלץ היה להמשיך לעבוד ולא יכול היה לטפל בי ,הציע והחליט ב "עצה אחת עימי" שאני אעבור לקיבוץ- שם הרי יש לי דודה וסבתא ובני דודים, וכך היה- למשך שנה אחת בכתה ה.

בתום החופש הגדול הצטרפתי לקיבוץ כילד חוץ.

התבקשתי לישון כמובן יחד עם ילדי הכתה בבית הילדים – מתחם שכלל חדרים ל 4 ילדים, מקלחת משותפת ומטבחון,האכילה הייתה בחדר אוכל לילדים שהיה אז ליד חדר האוכל הכללי של ה"חברים".

 

 

 

 

תמונות עם השכבה ביפעת

הרעיון לישון ולהיות יחד עם הילדים במשך מרבית היממה, היה לי ,שלא גדל  באווירה הקיבוצית , לסיוט. מיד סירבתי לו ולא הייתי מוכן לשמוע על כך בשום פנים ואופן.

בסופו של דבר נעשתה פשרה: אני אישן אצל  סבתא שלי שרה בחדר האחד ששימש לה סלון וחדר שינה בלילה. ביום אלמד עם הכתה, בצהריים אהיה עם כולם בבית הילדים (שם הייתה לי מיטה לשעות היום) ובערב אחזור לסבתא.

"אשרי יתום אני" יכולתי להגיד לעצמי כמאמר שלום עליכם, משהושגה הפשרה( ראה הערה 1 להלן).   

בבת אחת אני נזרק לקיבוץ יפעת שנת 1957 השנה שבה התגוררתי בביתה של סבתי שרה פרלמן ז"ל.

בשנה זו התקרבתי מאוד אליה, אני נכדה בן ה 11 שזה עתה התייתם מאימו (ביתה האהובה) והיא,שהגיע לאחר השואה לארץ , לאחר שהוחבאה במרתף אצל משפחת גויים בפולניה (תמורת כסף כמובן). עם סיום המלחמה ושהיה במחנות הפליטים בגרמניה, עלתה יחד עם משפחתי ומשפחת דודתי טובה ז"ל לארץ. עם הגיעה לארץ בשנת 1949 הצטרפה לקיבוץ יפעת (אז קבוצת השרון), שבתה אטקה ז"ל הייתה ממקימיו. ( ראה הערה 2 להלן).

הקשר החזק בין אימי חנה לאחותה ולאימה שבקיבוץ הביא אותי לשם פעמים רבות, אם בחג הקיבוצי הגדול – סדר פסח ואם בחופש הגדול שבו כבר בכתות הראשונות של בית הספר היסודי הייתי נוסע לבד לקיבוץ ,באוטובוס מהקריות לצ'ק-פוסט (ראה הערה 3 להלן) ומשם באוטובוס נוסף, לעמק יזרעאל ה"עמק" של ילדותי.

 

                                           ה"עמק"

 

 

 

                                           אפרוחים בלול

 

 

דודי הפולנים היו נעלבים תדיר כשאטקה דודתי שעבדה ורכזה את ענף הלול הייתה

עסוקה בהוצאת "משלוח" של אפרוחים עופות לתנובה ולא התפנתה אליהם "כראוי". והנה היא אטקה המתוקה חוזרת כרגיל באחור חיוך טוב על פניה, מתנצלת ומפייסת אותם והחברותה המשפחתית חוזרת.

 

אטקה ויצחק

 

בעלה של אטקה, יצחק בן ישראל שכנויו "יצחק יצחק"  איש התרבות,חבר לשעבר בלהקה הצבאית של הבריגדה ,כתב את שירה (להיט באותם ימים) "כל הדרכים מובילות לרומא" כותב ב"דבר לילדים" ומפליא בחרוזיו בכל עת של התכנסות ציבורית.

ובשבילי הקבוץ, פוסעים להם הטיפוסים הצבעוניים של מייסדי הקיבוץ שהם מהדורה מלאת להט של אנשי משפחה ממזרח אירופה , והדומים לאותם אנשים שכה הכרתי, האודים המוצלים מהאש באירופה ושהיוו אז את רובו ומניינו שלציבור ה"עולים החדשים" בקרית חיים. עליהם נמנתה משפחתי כך גם רוב המשפחות שהתגוררו אז בשכנותינו ברחוב כ"ז. מכיוון שרוב חברי בשכונה ידעו מעט אידיש מהוריהם הרי שהרחוב כף זיין קיבל את תרגום שמו: "לעפל פוץ שטראסה" לשמו בפינו.

ולימים שכבר לא היה באופנה שרחובות יסומנו באותיות הא"ב, כמה אירוני שונה שמו ל " רחוב הקיבוצים"!

הטיפוסים בקיבוץ היו שונים ומשונים – ה:אידיאולוג" המרצה את משנתו בין שצריך ובין שלא צריך מטיף ומוכיח בשער, הלא הוא פורום חדר האוכל.

ה"עסקן" זה שמקבל את דין התנועה, מרבית ימיו מחוץ לקיבוץ ונהנה ממנעמי השלטון הצנועים של אז. וביפעת של פעם גאוות הקיבוץ הלו הוא החבר חיים גבתי, לימים שר חקלאות בממשלת ישראל.

"איש התרבות" דוגמת יצחק דודי מעין שליח ציבור שכמובן בכל ארוע נושא דבריו ולעתים גם מרוב שחיקה הופך לטורח על הצבור.

"איש העבודה " אותם אנשים שתקנים שעיקר מהותם העבודה הקשה הרי הם לוז הקיבוץ כולו, כך לדוגמא זוכר אני למשל את מרכזת גידולי הירקות אישה צרובת שמש ואמה של שוש מכיתתי ביפעת.

אטקה חברת תנועת נער ציונית בפולניה עברה הכשרה לחיי עבודה חקלאית וכנערה צעירה יצאה לארץ מפולין עוד לפני השואה, הצטרפה לקבוצת חלוצים שהקימו את קיבוץ יפעת. נישאה ליצחק ובני דודיי –יואב ונעם חברים בקיבוץ זה עד היום.

 

 

סבתי שרה

בני הדודים יחד עם שולה ז"ל אשתו של יואב.

 

כאמור באותה שנה סבתי ואנכי ניהלנו שיחות ארוכות בנושאים שונים, בשפתה היחידה יידיש, ובזכותה למדתי לדבר בה ולאהוב אותה. האמת, אידיש שרתה אותי גם בתקשורת עם סבתי השניה – סבתא ינטה אמה של מרים. ובאותה שנה שפשפתי את האידיש שלי, ונחוח השפה תמיד מזכיר לי תקופה זו.

בכלל חוית הדבור באידיש עבורי קרובה ביותר לתופעה שקורית לי וכנראה גם לאחרים והקשורה לחוש הריח.

חוש צנוע ונחבא אל הכלים אך ייחודו בכך שריח מסוים מסוגל בבת אחת לזרוק אותך לחויה או תקופה שחוית בעבר ונדמה שאף יותר מחושים מפותחים יותר כשמיעה וראיה.

ריח האדמה הטריה ושיחים מסוימים בבוקר שהכל קריר ולח מטל מזכיר לי מיידית את ילדותי שבה היינו מבקרים אמי ואני את אטקה דודתי בקבוצת השרון, היכן שקיבוץ רמת דוד היום.

כנראה שמתקיימת בי הבדיחה שהתהלכה בקיבוצים על מהלך חייו של אדם בעיניו של ילד בקיבוץ:

אדם נולד כתינוק בוכה , גדל, לומד והולך לצבא. מתחתן בונה ביתו ויוצא לעמל יומו מתחיל לדבר אידיש ומת

ולמי שלא מבין ,באותה עת בקיבוצים אנשים בגיל 60 ואילך היו הורים שחברו לילדיהם החלוצים ובדרך כלל באו ממזרח אירופה לאחר השואה. ומכאן שבעיני ילד צבר בקיבוץ כך נראה סדר החיים.

בשיחות עימה עלו לא מעט זכרונות מתקופת השואה, לדוגמא הייתה מספרת לי על כך שבזמן האקציה, שהגרמנים רכזו יהודים למשלוח, בעלה (שנפטר לפני שנים ), היה מופיע בחלומה לילה קודם לאקציה ומבשר לה שעליה להסתתר למחרת.  (תמונה של סבתא שרה)

נושא פופולרי אחר היה נושא הדת. כאשה דתיה מעומק נשמתה באמונה תמימה וטהורה, שקשה לי למצוא דוגמתה היום,לא יכלה לראות שנכדה אינו אומר את "קריאת שמע" שלפני השינה.

טרחה רבה טרחה היא לשנן בפני את הפסוקים, ואני כעייר צעיר עקשן ומטומטם סרבתי והעליתי בפניה את כל הנימוקיםה"טובים" והמדעיים לכך ש"אין אלוהים".וזאת כתוצר של התרבות החילונית הציונית הגאה של ילד בקרית חיים שלפעם. כמה צער עולה בי על כך שרק פעמים בודדות נעתרתי לה לקריאת שמע, כשהיא מבקשת זאת ממני כל לילה.

סבתא שרה פרלמן שגרה ביפעת עד למותה בשנת 1967 ושם אף מצוי קברה .

לא השתניתי באמונתי מאז, אך הנה עולים להם פסוקי שמע ישראל מהרדיו ואני נתקף געגועים לסבתי שרה ולאמונה התמימה שלה.

עיר וקיבוץ

בקרית חיים של פעם הן לפני המעבר שלי ליפעת וגם לאחריו, שיחק תמיד הקיבוץ תפקיד נכבד והיה שזור בחיי ללא הפרדה.

מכשנתודעתי לספריו הראשונים הנפלאים של עמוס עוז: ארצות התן ומקום אחר , חוויתי לפתע את ההכרה שבעצם הארץ כולה מנוקדת בקיבוצים ובשביליהם פוסעים אותם הטיפוסים שחשבתי שרק אני מכיר אותם מהקיבוץ האישי שלי,הגילוי הזה ,חיבב עלי ביותר את כתיבתו, כתיבה שבה תוארה ההויה הקיבוצית לפרטיה וביד אומן.

הטיפוסים האלו ואחרים שהתהלכו להם בשבילי הקיבוצים כולם , היו עבורי "הקיבוץ של פעם".

יצחק ,בעלה של טושה דודתי שהתגוררנו עימה בשכנות בקרית חיים, (צלום הבית) עבד בזמנו בצרכניה בקרית חיים ולימים בתנובה.

מלא היה בטענות כלפי הקיבוצים והאפליה לטובתם שלה זכו מטעם המדינה. במכסות הייצור במסוי בתשלום הנמוך לצריכת החשמל והמיים ובנושאים רבים אחרים. הדברים נראו לי ככפירה בעיקר ובלהט הגנתי על הקיבוצים – מקימיהמדינה והנושאים בעול, בקיצור על כל "ההתיישבות העובדת" כפי שנקראו אז הקיבוצים.

מכבסת המלים שהיום היא בעיצומה פעלה כבר אז בהיקף קטן.

למשל הביטוי ההתיישבות העובדת ,לידתו בתורת העבודה של א.ד. גורדון ובחלוצים התמימים מיסדי הקיבוצים.

מוטקה חדש סבה של תמי ששמע על עיסוקה החדש של תמי נכדתו (פתחה בזמנו חנות עתיקות ושמונצעס) פנה אליה במבוכה, נו את עכשיו חנוונית? באחת חזרנו למקצועות היהודיים של פעם ,כאנטי תיזה לניסיון הקיבוצי היומרני לברוא יהודי חדש ,איש עבודה נושא חרב לכשצריך, ושוחר תרבות במהותו.

סבא מוטקה

מה לעשות ובצוק העיתים הפך הביטוי לדרישה להטבות מהמוסדות ולהרגשת "מגיע לי" לא מוצדקת מחד מאידך הציבור הכללי חש תחושת עלבון ,כביכול העבודה של אלו שאינם ב"התיישבות העובדת" אינה נחשבת.

דוגמא נוספת : בתנועות הנוער של אז ואצל כולנו רווח המושג "לצאת להגשמה" הלו הוא הערך העליון של כל חבר בתנועות הנוער בקרית חיים ובמדינה של שנות ה 60 . ופירושו, להיות בגרעין שעולה לקיבוץ חדש או מצטרף לקיבוץ קיים.כביכול אין "הגשמה" אישית אחרת ובאם ישנה היא נחותהמההגשמה הקיבוצית.

האידוקטרינציה הזו הייתה כה טבועה בי עד שבכל הזדמנות בווכוחים עם דודי הגנתי על העמדה הקיבוצית בחירוף נפש,הרי גם במו עיני ראיתי את חיי העבודה הקשים ואת חיי השיתוף והיצירה התרבותית ביפעת ואף נתקנאתי בהם בחברי הקבוץ וילדיהם על האווירה האידילית.

לימים נסדקה האידיליה , בעיר קיבלנו לגיטימציה לחברה ה"סלונית" החברה שיצאה מהתנועות הנוער והעדיפה מסיבות שבהם רקדו לצלילי הפלטרס אלויס פרסלי וקליפ ריצרד ובהמשך גם הקיבוץ ירד מגדולתו החלו בו "קלקולים" ובהמשךהגיע לאן שהגיע.

אנו שגדלנו לצידו ובצילו מתגעגעים לקיבוץ של –פעם שלא יחזור.

דור המשך

מה מעט יודע אני על הורי וכמה אי סימטרי הקשר.

מצוקתם של ילדי יושבת בתוכי כמועקה אישית ולעיתים קרובות לא ניתן אפילו לבטאה ,הד לרגשות אלו ניתן למצואבכיתוב שהופיע לפני שנים בעיתון ומצוי על המקרר במטבחנו

הפיסקה לקוחה מפתיחת מאמר ביקורת של אירי ריקין על ספרו של הסופר הצכי מיכאל ויווג – אהבת אב:

הערה 1 –מתוך שלום עליכם מקור הביטוי "אשרי יתום אני":

"מי הגיד לו לאליהו שאני שולה דגים מהנהר אינני יודע.

בשל דגים אלו כמעט עקר ממני אחת משתי אוזני.

נס נעשה לי , ששכנתנו פסי ראתה זאת וחשה לעזרתי :

וכי כך מכים יתום ?!

אחי אליהו התבייש והרפה מאזני. הכל מגנים עלי, אשרי , מה טוב חלקי ,יתום אני!"

שלום עליכם, מוטל בן פסי החזן (כל כתבי שלום עליכם, כרך שביעי) תל אביב דביר 1966

הערה 2 – קיבוץ יפעת

השם נגזר משמה של יפיע המקראית המזוהה ביאפא הסמוכה.

תהליך העלייה לקרקע

קיבוץ יפעת נוסד בשנת 1954 כתוצאה מאיחודה של קבוצת ”השרון” עם חלק מחברי גבת שעזבו משנת 1951 אתהקיבוץ המאוחד והצטרפו לאיחוד הקבוצות והקיבוצים. אליהם הצטרפו שתי קבוצות – חברים משדה נחום וממחניים.

הנקודה החדשה, שנקראה בתחילה באופן זמני ”איחוד השרון – גבת”, זכתה לבסוף לשם הסמלי ”יפעת”.

הערה 3 –צומת הצ'ק-פוסט

צומת הצ'ק-פוסט, הקרוי היום "מחלף הקריות" (על אף שהוא די רחוק מהקריות), אחד מעורקי התחבורה הראשייםבעיר, ובעבר נקודת "צוואר בקבוק". שמו של הצומת – צ'ק פוסט – ניתן לו עוד בתקופת המנדט הבריטי (1919-

1947), ומשמעותו מחסום מידי שמוקם לזמן קצר על מנת להפגין נוכחות ביטחונית ואולי לתפוס טרוריסטים.

פעם היה הצ'ק פוסט גם צומת של רכבות, ולא רק של כבישים. בנוסף על הרכבת לאורך החוף, שבתוואי שלה אנחנו"נוסעים" בטיול זה, חיפה הייתה תחנת המוצא של רכבת העמק – שלוחה של מסילת הברזל החיג'אזית שהקימו עודהטורקים בימי שלטונם באזור, בעזרת מהנדסים גרמניים, במטרה לקשר בין אזור מכה שבסעודיה לבין נמל חיפה. שיא פעילותה של רכבת העמק היה בשנות ה-40 של המאה ה-20, לאחר מכן נפסקה פעילותה

 

רגע ראשון בזכרון?

אני מאמץ את זכרוני ללכת מוקדם ככל הניתן, מה היה הרגע הראשון אותו אזכור? האם זהו רגע כלשהוא בגרמניה במחנה העקורים

כנראה שלא. נותרו רק תמונות שלי בעגלת תינוק וסיפור ששמעתי על מאבי על כך שדיברתי גרמנית שוטפת עם האומנת הגרמניה שהייתה לי?

 או שמא זה הרגע שבו התגוררנו בעכו יחד עם קרובים רחוקים בבית ערבי נטוש בשנת 1950 ,מייד עם הגיענו ארצה ולפני המעבר לשיכון החדש בקרית חיים, דומני שכן זוכר אני די בבהירות חצר גדולה פנימית ומזרקה של מיים בטבורה שהרשימה אותי מאוד.