מיתוסים וניתוצם

מיתוס

מתוך ההגדרה המילונית (לקוח מוויקיפדיה) :

מיתוֹס (ביוונית: μῦθος) הוא סיפור עם, המתאר אירועים (בין אם בעבר, ובין אם בהווה או בעתיד) שיש להם חשיבות יוצאת דופן או משמעות עמוקה עבור קהילה מסוימת, לרוב בהשתתפות אלים או גיבורים על אנושיים, אך הכולל גם סיפור אשר למשתתפים בו, בין אם הם מופעלים או מפעילים, קיים אופי פרסונלי, התורמים לעיצוב זהותה ותפיסתה של אותה הקבוצה, המאמינה והדבקה במיתוס.

בדרך כלל כולל מיתוס את שלושת המרכיבים הבאים:

1. המיתוס מתרחש בממד אחר, השונה מן המציאות בה אנו חיים.
2. יש במיתוס נימת קדומים המשווה לו הילה והדרת כבוד.
3. במיתוס ישנו מסר, גלוי או סמוי, המכוון כיצד לנהוג.

הסתכלות אחרת על מרכיבי המיתוס מגדירה את המושג כך: "סיפור מכונן תודעה שאמיתותו מסופקת", כלומר:

1. הוא מנוסח כסיפור.
2. הוא משפיע, מכונן ויוצר תודעה. הסיפור המיתי לא נועד רק לבדר או לשעשע. סיפור ייחשב למיתוס רק במידה שיש בו כדי להשפיע על השומעים אותו ועל תפיסת עולמם.
3. הוא מקיים יחסים מורכבים עם מידת אמיתותו. כדי שיכונן תודעה, צריך הסיפור להיות משכנע. ובשביל להיות משכנע, רצוי שייתפס כאמיתי. מצד שני אם מסכימים הכול שסיפור מסוים קרה באמת, יכונה הסיפור בדרך כלל היסטוריה ולא מיתוס. לכן, סיפור מכונן תודעה ייחשב למיתוס בעיני אותם האנשים שיטענו שהוא איננו אמיתי.

גלגול המשמעות של המילה מיתוס הוא בהקשר של סיפורי עם, אמונות, ואנקדוטות מפורסמות שהפכו להיות עובדות מקובלות בגלל רצון היחיד או הכלל להאמין שהם אמתיים.

אין ספק שהמיתוס הקדום הגדול מכולם הוא קיומו של אלוהים ולא חשוב איך יקרא בתרבויות השונות "השילוש הקדוש" , אללה, יהוה. המאמינים יראו בו כאמור אמת היסטורית, ואלו הכופרים בו יראוהו כחשוב מכונן תודעה אך זקוק לניתוץ אם ברצוננו לקיים (לפחות בארצינו הקטנה) חברה שוויונית ליברלית ואף יהודית (כמובן שלא ברוח האורתודוכסיה היהודית). 

הפעם אני מנסה לבדוק שני הבטים הקשורים ל "הסטוריה צבאית" הראשון עלה לכותרות והוא סיפורו של כוח צביקה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. בקצרה, זהו סיפורו של טנק בודד שבפיקודו של צביקה שהשמיד עשרות טנקים סוריים ובלם את המתקפה הסורית ברמת הגולן. הסיפור המופלא ועיטור הגבורה שהוענק לגיבורו שימש כסיפור מכונן לחיל השריון ולוחמיו ולאורו התחנכו חיילים ומפקדים.

הסיפור המקורי סופר על ידי יחזאל המאירי בכתבה (שידור רדיו) הבאה ולפיה צביקה חיסל לבדו 60 טנקים.

 ואז ראיתי בערוץ 2  את הכתבה שבה  אל"מ אמנון שרון שנפל בשבי באותה מלחמה מפריך\מקטין את סיפורו של צביקה ויוצא לנפץ את המיתוס בטענה שהוא שקרי והולדתו אולי ברצון של אז להאדיר את המעשה ולהעלות את מורל הלוחמים. דבר שבהמשך הפך את צביקה למיתוס ונעשה בשיתוף עימו.

מספר ימים לאחר כך ושוב בערוץ 2 מעין כתבת המשך הפעם מעמתים את אמנון שרון עם קצין אחר התומך בסיפור גבורתו של צביקה , גם אם לא חיסל את מספר הטנקים הגדול.

ולמרות שבמקרה זה הדמויות הפועלות בין החיים , עדיין בחלוף השנים קשה לבור את האמת הצרופה מתוך "רשומון " הקרב בהשתקפותו בעיני המבצעים. והשאלה החשובה יותר עולה האם למיתוס שנוצר חיים משלו, "ערך" משלו ויותר מכך ערך בעיני לוחמים שחונכו ואולי אף יחונכו עליו? האם חיטוט וחקר האמת ההיסטורית חשובים יותר , האם ניתן הכלל להגיע לחקר אמת זו?

שאלות מהותיות גם למי שהמיתוס עצמו יקר לליבו.

המצור על ירושליים 1948 – פלמ"ח חטיבת הראל

ולסיפור אחר , בהקף אחר.

רבים ואף אני בתוכם גדלנו על המיתוס של דור הפלמ"ח הקרבתו וחלקו האדיר בקרבות להקמת המדינה. אני עצמי כתולעת ספרים קראתי על מלחמת העצמאות וכבני דורי גם למדתי על כך במערכת החינוך. מי יודע מה מתוך כך נשאר בחומרי הלימוד של היום.

הספר הראשון שקראתי לפני מספר שנים שהסיר קצת מהגלוריפיקציה (האדרה) של המלחמה ההיא היה ספרה של נתיבה בן יהודה, 1948-בין הספירות. הספר הוא על הקורות אותה כקצינת חבלה בפלמ"ח.  כדרכה של נתיבה, הכתיבה ישירה, בוטה, פמיניסטית ומרעננת. בחרתי קטע מתוך המבוא לספר המטיב לתאר את צורת הכתיבה שהיא גם אופיינית לאבינעם חדש וכנראה להרבה מהלוחמים של הפלמ"ח שהשתתפו בקרבות באופן פעיל וחוו נפילת חברים קרובים יחד עם "פשלות" בשדה הקרב.

ספורים רבים שמעתי מחותני אבינעם חדש שהיה לוחם בפלמ"ח ומאוחר יותר מ"מ צעיר מכובשי צפת בחטיבת יפתח. הקרב על צפת וכיבוש הפטמה – מוצב שולט על המצודה , פעולה שעליה פיקד אבינעם ובמהלכה נפצע היה רגע טראומתי עבור אבינעם ורק עתה כשהוא כבן 90 הוא משחזר את סיפור הקרב הרודף אותו .

כדי לכנס את סיפוריו והראיונות עימו הכנתי אתר המוקדש לכך, כאן. שם נמצא גם ראיון עימו שערך לאחרונה ד"ר מילשטיין ושהתפרסם במעריב. עוד לפני כן קראתי מאמרים של ד"ר מילשטיין שוחט פרות קדושות מקצועי שבעיקר מתייחס לקרבות של צה"ל ונוגע כמעט בכולם.

לאחר שנפצע בכיבוש צפת ועקב הפציעה ברגלו לא יכל היה אבינעם להמשיך ולפקד על אנשי חי"ר ועבר לשרת בחטיבת הראל של הפלמ"ח תחת פיקודו של גברוש. לפני מספר שנים, ביום חורף גשום , ארגן אבינעם, לנו למשפחתו ;סיור עם כמה מלוחמי החטיבה ביניהם "גברוש" וחנה יופה אחת הלוחמות ששמשה כחובשת.  גברוש סיפר על הקרב בנבי סמואל (שארע עוד לפני שאבינעם הצטרף לחטיבה) וחנה סיפרה היאך היו כל ערב אוספים וקוברים את הרוגי החטיבה בקרית ענבים. הם סיפרו לנו על קרבות יום יומיים שבסיומם היו קוברים את מתיהם וסיום הסיור היה בבית הקברות שבמעלה החמישה. גברוש סיפר את סיפור הקרב עם הזחל"מ ובסיום הסיפור עברנו לביקור בבית הקברות של החטיבה בקרית ענבים. שעברנו על פני שורות החללים צעירים וצעירים יותר זע בנו משהוא.

הסיפור על חלקו בחטיבת הראל בתש"ח מופיע בספרו של אבינועם בין דגניה לכנרת – הקטע כאן:

לאחרונה נתקלתי במאמר של ד"ר מילשטיין על המצור על ירושליים שלפי דבריו בעצם "נגרם" ע"י חטיבת הראל של הפלמ"ח ורבין בראשם יחד עם חבורת פחדנים שלמה.

המאמר מתוך אתר News1  :

והנה כך בפשטות שורות הנופלים ומעשיהם של מפקדיהם, נעלמו בהבל פה של מי שנשאר לכתוב. ועדיין לא ברור מי בכלל שחרר את המדינה ומי עמד בפרץ לפני ובימיה הראשונים של המדינה.

שמא היו אלא לוחמי האצ"ל והלחי?, או שמא רבונו של עולם , שמנכס לו את ההשגים ומעביר את הכשלונות לפתחם של בני האדם?