חווית קולנוע "חטאים"

סרטו של אבי נשר "חטאים"

את הסרט ראינו תמי ואנוכי לפני מספר שבועות בהקרנת טרום בכורה ברחובות והנה הוא מוקרן עתה בבתי הקולנוע. סרט מרגש ומעולה מומלץ בכל פה.

לפני הסרט זכינו להרצאה יבשושית משהוא, שכללה בעיקר סקירה על פעלו הקולנועי של אבי נשר החל מסרט הפולחן שלו; "הלהקה".כך שדבר לא הכין אותי לחוויה המטלטלת שבצפיה בסרט.
למי שלא ראה את הסרט ומתכוון לראותו נא לעצור כאן!

הסרט מבוסס על סיפורה של המלחינה אלה שריף-מילך ,שהיא ואחותה גדלו בבית של ניצולי שואה. אביה ד"ר ברוך מילר גניקולוג במקצועו, עבר טראומות קשות שבהן אשתו ובנו נלקחו ונרצחו על ידי הנאצים. במרוצת המלחמה התחבא במרתף יחד עם גיסו ונוכח בסיטואציה שבה גיסו חונק את ילדו התינוק כדי למנוע את בכיו והתגלותו בשעת חיפוש של הנאצים בבית שמעל למרתף.

להלן מתוך אתר nrg ראיון מקיף עם אלה שריף:

דבר מכל אלו לא היה ידוע לאחיות הצעירות, שחיו את חייהן בבית "נורמלי" , עם אב ואם שלא דיברו וסיפרו את קורותיהם.

הסרט נפתח בקטע מקהלה שבו משתתפת בת דמותה של אלה שריף גיבורת הסרט. קטע יפהפה שבו איכות הצליל יחד עם הצילום הזכירו לי עד כמה יכולה להיות חוויה מוזיקלית לרגש. אחת מחוזקות הסרט הינו פס הקול בקטעי המקהלה השלובים. בו ניסיתי למצוא קטעים ברשת ומצאתי רק קטע קצר.

הבזקים

במהלך הסרט מגולל האב את סיפורו לבנותיו הבוגרות את סיפורו. שאני מנסה לנתח ממה נובעת עוצמת החוויה מעבר לאיכות הסרט , ברור לי שהמקור לכך בהדהוד זכרונותי ומחשבותי עם המתרחש על המסך. מעין הבזקים בתודעתי.

באחד הקטעים החזקים שבסרט , מספר האב ברוך ,על אשתו ובנו הקטן שהגרמנים לקחו ונזכר בכאב ובמחשבותיו באותה עת ביושבו במרתף, מחשבות על תחושותיה של אשתו בשעה שנלקחה עם בנה כשהוא לא לידה.

אצלי מתנגן הקטע שבו אבי ואני יושבים על מציבה בבית העלמין בחיפה ,בסמוך לקבר אמי חנה (שנפטרה שהייתי בן 11) . באותה עת , אני כבר בן למעלה מ 35 שנה,, נשוי ואב לילדים ואבי במפתיע מגלה לי לראשונה שאימי לפני המלחמה הייתה אשה נשואה עם שני ילדים . במהלך אחת ה"אקציות" נלקחו בעלה ושני ילדיה ונרצחו על ידי הגרמנים. אמי לא הייתה עימם באותה עת. לאחר מכן היא ואחותה ברחו לוורשה ושרדו את המלחמה כגויות פולניות בכיסוי של ניירות מזויפים עד לאותה עת ידעתי רק אודות החלק האחרון שבסיפור הבריחה לורשה ,השהות שם, ותחושות הנרדפות שלוותה אותן כפי שספרה לי דודתי. המחשבות קודחות במוחי כתולעת .

ניסיתי לברר מה בדיוק קרה שם בעיירה , פניתי לדודי ודודותי שנמצאו בארץ ושרדו את השואה אך לא שמעתי דברים ברורים. כשנה או שנתיים לאחר מכן מתכנסים הדודים והדודות בקיבוץ יפעת אצל בני דודי . אטקה דודתי כבר  אינה בן החיים  ואני מנסה להבין איך ומה קרה בדיוק. איך נלקחו בעלה וילדיה, היכן הייתה היא באותה עת? הדודים, שלא נכחו בעיירה, מנסים להסביר ולשער, ואני נשאר עם אותה אי הידיעה.

על מה ולמה לא שיתף אותי אבי בכך כל אותם השנים עד לגילוי בבית העלמין, האם הגן עלי בכך כפי שנהגו חלק מהניצולים , אני לא הקשיתי עליו וכך נפטר מהעולם שגם לכך אין לי תשובה.

זמן רב לאחר מכן, ישובים אני ודודי יצחק בבית אבות בכרמל, אשתו דודתי טובה כבר נפטרה והוא כבר אינו בקו הבריאות. גם הוא היה נשוי עם שני ילדים לפני המלחמה. משנכנסו הגרמנים עקר עם אשתו וידיהם מהעיר הגדולה רדום לעיירה קטנה שבה התגוררו הורי אשתו. אך הגרמנים הגיעו גם לעירה זו לקחו את שני ילדיהם שהושארו אצל הורי אשתו ואילו הוא ואשתו נמלטו ליערות ונלחמו פרטיזנים.

במרפסת בית האבות שעל הכרמל השמש חמימה ונעימה ;לפתע, משום מקום הוא פותח ומספר לי על תמונה שנצרבה בזכרונו . ביום אביב חמים דומה להיום, הוא  ואשתו נמלטים על סוסיהם מפטרול גרמני. היה יום בהיר הוא מוסיף ,הפניתי את ראשי וראיתי אותה נופלת מהסוס ירויה. משתתק ולא מוסיף .

במהלך חייו תרם דודי יצחק רבות להנצחת שני ילדיו בבית ספר ימין אורד שבחיפה. לעולם לא שמעתי אותו מדבר או מרחיב על הקורות אותו. אשתו ,דודתי טובה הקרובה לי ביותר לאחר פטירת אימי , היא זו שברחה יחד עם אימי לוורשה ,ועלתה יחד אימי לארץ ב 1949. לה ולדודי לא נולדו ילדים. היא ודודי יצחק טמוני בבית העלמין בחיפה.

סיפור האב ברוך שבסרט, הולך ונפרש,. הוא מגלה לבנותיו על יומן מפורט שכתב על הקורה אותו, ומשחזר את שכתב ביומן . מילות הפתיחה ביומן מצמררות: "ביום שישי 1 בספטמבר 1939 החל הסוף של חיי"  בהמשך הוא מספר את הסיפור של גיסו החונק את תינוקו.

והנה המטבח בו אני יושב בסטייטן איילנד שבניו יורק ,העיתוי , תחילת שנות השבעים. במטבח יושבים  בן דודי מוריס (מוישלה)  גם הוא נער כבן 9 בפרוץ המלחמה שאביו , דודי שמואל נרצח על ידי הגרמנים .והוא עם אימו הגיעו לארה"ב לאחר המלחמה. לאחר מסכת סיפורים של מוריס על הקורה אותו בזמן המלחמה, מגוללת  אשתו ברנדה את סיפורה. ילדה קטנה עם אחיה התינוק והורים שנמלטים בקור המקפיא מהגרמנים, ושם מוצא התינוק אחיה את מותו בצורה זהה ;נחנק על ידי הבורחים. המילים נאמרות ,  ואני איני יודע את נפשי.

ברוך , שבסרט חוזר לאחר המלחמה לפולין מחליף את שמו היהודי לשם של הגוי הפולני שהחביא אותו במרתף. העבר היהודי הרדוף מת. הוא חי עם אשה פולניה , החיים ממשיכים. אבל לא לזמן רב ; אשתו מתאבדת . ברוך עובד בבית חולים ושם מכיר פליטה יהודיה שאותה הוא לוקח לאשה. ועולה עימה לארץ. זוהי אימם של שתי האחיות בסרט.

המלים שבהם הוא בוחר לספר לבנותיו על נישאיו עם אימם זהות לאלו שבהן בחר אבי לספר על נישואיו לאימי באחת מפגישותינו ליד קברה בחיפה. ושוב הזכרונות אישיים שלי.

אבי יהודה נולד באותה עיירה שבה גם נולדה והתגוררה אימי חנה ומשפחתה, זוהי העיירה פרצב שבמחוז לובלין בפולין.

עוד לפני המלחמה והוא נער , הכיר את אימי כאשה נשואה. עם כניסת הגרמנים לפולין הוא ואחיו בורחים לרוסיה לאחר גלגולים רבים הוא מתגייס לצבא האדום .   בסיום המלחמה, הוא מוצא עצמו בברלין כקצין צעיר בצבא ועורק ממנו ליד עיירת ילדותו בדרכה של החטיבה חזרה מברלין לרוסיה . אבי חוזר לעיירת הולדתו לברר מי נותר ממשפחתו וידידו משפחתו אינה ושם הוא פוגש את אימי.

וכך סיפר לי על נישואיהם ; רציתי זכר לעיירה ולעצמי וכך לקחתי אותה לאשה.

לא במלים של אהבה בחר אלא בכורח הזכרון. מה חזק יותר; איני יודע. באותם המלים מתאר ברוך בסרט את נישואיו לבנות.

ותמונה נוספת.. דודי אח אימי רישק (יוסף ) ששינה את שם משפחתו לפלוטניצקי בסיום המלחמה ,נישא לפולניה גויה שילדה לו בת – מלגושה. אף הוא עבר הלאה. היהודים מתו, נותר רק זיכרון עבר רחוק . סיפורו בשלב זה דומה עד מאוד לסיפורו של ברוך שבסרט הנוטש את חייו הקודמים וחובר לחזקים.עובד כמהנדס בתעשית הדלק הפולנית.

זהו הדוד שלמד הנדסה עוד לפני המלחמה, חזה את הבאות ,חזר לעיירה והכין מקומות מקלט וניירות מזויפים למשפחתו ושבזכותו ניצלו אימי אחותה וחלק מדודי האחרים. 

רוצה הגורל ולשלטון בפולין עולים האנטישמים, המחנק גובר ובעליה הידועה כעלית גומולקה על שם שר החוץ הפולני, דודי ועוד רבים מהיהודים שחשבו להשאר בפולין ולשכוח את מה שקרה, עולים לארץ.

משחזר לארץ ,חבר למשפחתו , משפחת פרלמן. בהמשך התגרש , נשא אשה יהודיה  ובתו מלגושה עברה וחיה בצרפת. הוא, אשתו הקודמת והנוכחית טמונים כולם בבית העלמין בחיפה.

 וגם תמונות קטנות יותר שבסרט  מהדהדות בי ואני נוסע בזמן: אבי יושב לוגם תה חם , רותח. שם קובית סוכר בפיו להמתקתו ואני יכלד צופה בפליאה בדרך המשונה הזו ,הרוסית כל כך, להמתקת המשקה.

התפתחות העלילה שבסרט יחד עם "השתתפותי בו" הצטרפו לכלל שלמות, מרוגשים יצאנו תמי ואנכי מהאולם, וזמן רב לאחר מכן המשכנו לדון ולהזכר בו.

המוסיקה של אלה שריף

בהשראת היומן של אביה ולמלים מתוכו, כתבה אלה שריף את היצירה 

ואולי השמים ריקים

ועוד יצירה בביצוע מקהלת מורן (בארץ ) מתוך אתר הלהקה, והמלים:

בלדה על שלושה נביאים