במקום ביקור

סדר פסח

את סדר פסח השנה חגגנו תמי ואנוכי , מבחירה לשם הדיוק הפולני, לבד בחושך בבית. היה כיף.אבל כמנהגינו בשנה הבאה כולם אצלינו אם יתאפשר נחגוג גם חנוכת בית בראש פינה.

 

וכך מגיע לו אתמול יום השואה, כהרגלי אני נמנע מלצפות במדיה ומתעסק בעיניני , הפעם עשיית סדר בעץ המשפחה שלא זכה לביקור זה עידן ועידנים.  מסתבר שהתכנה ברשיון חופשי בה השתמשתי לצרכי העץ הנ"ל אינה נתמכת יותר, וחלק מהמפתחים הקימו אתר חדש לתכנה דומה בשם webroots שהמעבר אליה קל יחסית ואף היא "חינמית" .

חיש קל המרתי את העץ לפורמט החדש ותוך כדי כך גם שיניתי הכל כך שהשמות יופיעו באנגלית בלבד מטעמי אחידות. העידכון נמצא באתר המשפחה.

בכל זאת

בכל זאת משהוא מהקולות והמראות במדיה חודר ומתערבב לו בעיסוקי, מדוע אני תוהה לעצמי הורי שרדו את השואה שניהם. אבי יהודה ברח מפולין עם אחיו הגיע לצבא האדום וסיים את המלחמה ברכבת כצוער בקורס הקצינים שהגיע לברלין.

אימי חנה אף היא עם אחותה טובה ברחו עם ניירות מזויפים שהכין הדוד רואה הנולד רישק ושם בורשה הסתתרו ועבדו כנערות פולניות נוצריות.

סיפורי השואה היו רק ברקע חלק מהם פרטתי בבלוג זה.  אבל עדיין ומבלי לרצות בכך, חווית השואה , כנראה עיצבה את אישיותי , על אף שהולדתי התרחשב לאחר סיום המלחמה ההיא.

תוך בחינת מה שהתחדש  בדף הפייסבוק שלי, מצאתי הפניה לפוסט של עירית לינור, שבדרך כלל אהבתי את חריפות לשונה אך נטייתה החזקה ימינה מרתיעה אותי.  עם פוסט זה הסכמתי בכל מילה:

לינורואכן כך. הגישה ה"מכילה" לשואה וה"פוליטיקלי קורקטנס" חברו יחד ובחלק מהמקרים אף ביוזמתם של חורשי טוב יהודים ולא יהודים, לשווק את נושא השואה לכלל האנושות כארוע כלל אנושי. זוהי גישה מקטינה ומוטעית לדידי.

נכון; קיימים בעולם משחר ההיסטוריה ועד היום ארועים של "השמדת עם": השואה הארמנית 1915-1916 , שבמסגרתה נהרגו מאות אלפים והארמנים טוענים כי היה זה רצח עם שיטתי ומכוון, אשר בוצע בידי האימפריה העוֹתְ'מָאנִית (הטורקית), ונועד לחסל את העם הארמני. ברואנדה שבאפריקה נקמת הטוטסי בשנת 1994 מוגדרת כרצח עם. שבו במהלך 100 ימים בשנת 1994 רצחו בני שבט הטוטסי כמיליון מבני שבט ההוטו.
כך גם בחבל דרפור שבסודן ואף בשטחי יגוסלביה לשעבר.

במקרים אלו ואחרים, המאפיין הוא קרב על משאבים ושרידות , אם זה על שטחי ארץ או משאבים כלכליים כגון בארות נפט; בקרב הזה הושמדו בצורה אכזרית מאות אלפי אנשים.

אין הדבר דומה לשואה של יהודי אירופה, שהוכנה בתהליך של מאות שנים והגיעה לשיאה בתוך מלחמת העולם השניה. דבר לא ישווה לכך.  ואין בכך מלהפחית את האמפתיה לגבי צרות של עמים אחרים ובכללם הפלסטינים. אין כאן תחרות על "מסכנות" אלא הכרה שהשואה היא ארוע סינגולרי בתולדות האנושות ,ורק ההכרה בכך תמנע ארועים כאלה בעתיד.

השואה הוכנה כאמור באירןפה דרך הסתה דתית נוצרית נגד "רוצחי ישו", עברה דרך מגבלות על אזורי מגורים ליהודים , דרך איסורי רכישת קרקעות,איסור עיסוק במקצועות מסויימים ו"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מספר היהודים בבתי ספר גבוהים בעיקר).

ואז הגיע השיא. האשמת היהודים בכל מדווי הכלכלה הגרמנית שלאחר מלחמת העולם הראשונה, פיתוח תורת הגזע הנאצית, ובהמשך ישיר אישור להשמדת הגזע היהודי הנחות. וכמובן הביצוע היעיל של המכונה הנאצית, שלמעט חריגים , רתמה למשימה גרמנים "נורמטיבים" רבים וכמובן משתפי פעולה בכל ארצות אירופה ובעיקר פולין ליטא ואוקרינה.

ולכן יש לומר לאלו המבקשים ממניעים טובים (מניעים של הפצת תודעת השואה לכלל האנושות) דעו לכם שלראות בשואה רק מקרה קיצוני של מושג ה"גזענות" ו "אי הכלת האחר"  מרוקניםת את מושג השואה מתוכנו.חדלו מפעולתכם זו , לא הייתה שום שואה אחרת כי אם שואה יהודית בלבד.

וישנם גם אלו שממניעים שליליים, שלא לומר אנטישמיים, עוסקים בכך  מעשה של יום יום ,דרך כך שהם מראים את מעשי הזוועה שהיהודים מבצעים בארץ ישראל כהוכחה לכך שאף היהודים מסוגלים להיות בצד השני והראשון שבהם (למרות הערכתי לגדולתו) הינו פרופ לייבוביץ  שטבע את המושג המפלצתי "יהודו נאצים":.

לא שאיני מאמין שהיהודים או לצורך כך כל בן אנוש יכול לנקוט במעשי זוועה דומים זה כבר התברר כניתן גם במחקרים סוציולוגיים אבל אין לכך שום קשר לסינגולריות של ארועי השואה על רקע הדברים שתארתי  ויצירת תשתית הפוליטית פילוסופית של עליונות הגזע הארי שהביאה לישומו.

קישור נוסף

במהלך עידכון עץ המשפחה, אני נוטל את הספר על חייו של מוטקה חדש , סבה של תמי ,  "בשליחות ליבו" , ומבקש לדלות משם פרטים נוספים על בני משפחה של תמי. מסתבר שמוטקה איש העליה השניה עלה לארץ מוילנא שבליטא השאיר אחריו אם ואחות, ואף אב שנפטר מוקדם יותר, לפני פרוץ המלחמה.

מוטקה התגייס לבריגדה ובעודו על אדמת אירופה בסיום המלחמה הוא שומע מעד בן עירו; ששתיהן חיו עד לסמוך לסיום המלחמה אבל אז נתפסו על ידי גרמנים או ליטאים והועברו לקובנו ומשם למשרפות. ומודיע על כך במכתב כאוב לאשתו איטה שבקבוצת כנרת.

את שמותיהם הוספתי לעץ. ובדיוק בסופה של תוכניתו של ירון לונדון בערוץ 10 מתפתח לו דיון על השואה בליטא .  ירון מספר שסבו וסבתו בקובנו נרצחו כנראע על ידי ליטאים והמרואין שבהמשך מביא ספר שו"ת (שאלות ותשובות) של רבה של קובנו כתב במרוצת המלחמה ויצא אחריה ובו שאלות ותשובות שנשאלו באותה תקופה נוראית. ומעידות על שהתרחש.

ועוד אחד

בסוף יום השואה סרט מצויין על מאבקם של "ילדי טהרן"  לקבלת כספי שילומים מגרמניה. המאבק התחיל ב 1982 והסתיים ב"ניצחון" המדינה על התובעים.

,מסע של ילדי טהרן הוא סיפור חילוצם של כ-700 ילדים יהודים, רובם יתומים, מפולין הכבושה, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה והבאתם לארץ-ישראל. היה זה מבצע יחיד במינו שהביא את הניצולים לחופי הארץ בחורף 1943, לאחר נתיב נדודים נפתל ורב תחנות, בהן טהרן. זאת היתה הפגישה הראשונה של הישוב בארץ, שעדיין לא ידע על ממדי השואה, עם פליטי המלחמה.

לאחר מכן הועברו הילדים למוסדות אבל בעיקר לקיבוצים כאשר בכל אותה עת האפוטרופוס הכללי קרי מדינת ישראל אחראית לגורלם של יתומים אלו. ובניגוד לאחריות "הורית" זו לא דואג לזכיויותיהם הכספיות מול הגרמנים.

 

 

אין לשכוח את התקופה הקשה של הקמת המדינה והשימוש שנעשה בכספי השילומים לבנית התשתיות כפי שנקבע בהסכם השילומים שבין ממשלת דוד בן גוריון ונשיא גרמניה אדנאור. אך העוול האישי ותחושת היתמות שממלאים סרט זה צובטים את הלב.

קצת על מסעם הנפתל של היתומים:

ועוד תמונות של המסע עם החיבור לרחובות עירינו

ילדי טהרן בתחנת הרכבת הראשונה שבארץ ישראל

ומכאן ל"ילד טהרן" שלנו , כאמור עם הקמת המדינה השתתפו אותם ילדים שהיו בגיל המתאים חלק מהישוב ולחמו בכל המסגרות כולל הפלמ"ח.

אביה של תמי אבינעם חדש היה אף הוא בפלמ"ח מראשית והשתתף בקרבות בגליל אבל הקרב הקשה הטראומתי שלו היה כיבוש המצודה בצפת, שם הוביל את ההתקפה וכבש את המצודה, רבים מהלוחמים נפלו ונפצעו כולל אבינעם עצמו. ברגע הפציע שהוא שוכב פצוע והאש נמשכת הגיע נושא ה "פיאט" (הנשק האנטי טנקי של אז) , שסופח אליו לפני ההתקפה וזה לפקודתו ירה וחיסל את עמדת המקלע והביא להשגת הכיבוש.  שנים תהה מיהוא האיש ושהיה מספר על כך לנו נוסף נופך של מיסתורין לסיפורו.

הקדמה

להלן ממה שאמר בספר "בן דגניה לכנרת"

a2

בחורף 2015 מארגן אבינועם שחזור של הקרב עם אלו מהלוחמים שחיים עימנו ובניצוחו של אלוף (מיל) אלעד פלד ששכב ליד אבינעם בבית החולים לאחר הפציעה.

ביקור

ומתוך היום הזה ועץ המשפחה אני נזכר שזה שנים לא ביקרתי את קברים של הורי בחיפה, אני נזכר בפעם האחרונה שעשיתי זאת עם אבי, שהקפיד על ביקור סדיר אחת לשנתיים לפחות.

בביקור ההוא אבי בן למעלה מ 70 (אני בן 70 השנה) , שנינו ליד קבר אימי חנה , והוא מדבר על תחושותיו: אט ,אט אין לי בשביל מה לקום בבוקר. אני מנסה לעודד "הרי אתה כה סקרן אולי תיקח שוב קורס בפילוסופיה שכה אהבת? ואולי פשוט תבוא לבקר אצלינו ברחובות וייטב לך עם הנכדים והנינים", והוא במבט מרוחק, מתרחק,משיב לי. לא שמעון; לא , אינך יכול לחוש בגילך את שאני חש; פשוט אינך יכול.

האמירה, מבטו, חרוטים , צרובים בי.

לזכרם; במקום ביקור.

goldwaser_hana goldwaser_yehuda_miriam

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*