ויסלה שימבורסקה

מבוא

שמה של הסופרת ויסלה שימבורסקה מוכר היה לי מתוך קריאה מזדמנת של מוספי תרבות של העיתונים השונים. אבל על נקודת המבט המיוחדת שלה על המציאות נקודת מבט רעננה ו"מחוץ לקופסא" כפי שמקובל היום להשתמש בבטוי שחוק עד דק. עמדתי רק בקורס של תולדות האומנות שתמי ואנכי פוקדים בימים אלו בפקולטה לחקלאות. שם  צטטה המרצה ד"ר אפרת שטרן  מתוך שירה של שימבורסקה על "אדיבותם של העיוורים"

צללתי לרחבי הרשת ודליתי משם מספר שירים מופלאים, שמצאו מאוד חן בעיני המוטו (לדעתי) העובר בהם הוא החוויה האנושית במבחן הזמן:

משיריה

הראשון מדבר על חווית המלחמה והעלמותה עם הזמן:

סוף והתחלה / ויסלבה שימבורסקה

אחרי כל מלחמה
מישהו חייב לנקות.
סדר כלשהו
הרי לא יתרחש מעצמו.
מישהו חייב להדוף את עיי החרבות
אל צידי הדרכים,
כדי שיוכלו לעבור בהן
עגלות מלאות מתים.

מישהו חייב לבוסס
בטיט ובאפר,
בקפיצי ספות,
שברי זכוכית
וסמרטוטים מדממים.
מישהו חייב לגרור קורה
כדי לתמוך בקיר,
להתקין זכוכית בחלון
ולקבע דלת על ציריה.

זה איננו פוטוגני
ומצריך שנים ארוכות.
כל המצלמות נסעו מכבר
למלחמה אחרת.
את הגשרים צריך בחזרה
ואת תחנות-הרכבת מחדש.
השרוולים יקרעו לגזרים
מרוב הפשלה.

מישהו ומטאטא בידו
עוד נזכר איך היה.
מישהו מקשיב
ונד בראש שלא נתלש.
אך כבר בסביבתם
יתחילו להסתובב כאלה,
שזה ישעמם אותם.

מעת לעת מישהו עוד
יחפור מתחת לשיח
טיעונים אכולי-חלודה
ויעביר אותם לערימת השיירים.

אלה שידעו
מה התרחש כאן ומדוע,
חייבים לפנות מקום לאלה
שיודעים מעט.
ופחות ממעט.

ולבסוף, שום דבר.
בעשב, שכיסה
את הסיבות והתוצאות,
מישהו חייב לשכב לו
עם שיבולת בין שיניו
ולבהות בעננים.

 

השני על המקריות של הקיום (בעת מלחמה?)

כל מקרה / ויסלבה שימבורסקה

יכול היה לקרות.
חייב היה לקרות.
קרה מוקדם יותר. מאוחר יותר.
קרוב יותר. רחוק יותר.
קרה לא לךָ.

נצלתָ, כי היית הראשון.
נצלת, כי היית אחרון.
כי לבדך, כי אנשים.
כי לשמאל, כי לימין.
כי ירד גשם. כי נפל צל.
כי היה יום שמשי.

מזל שהיה שם יער.
מזל שלא היו עצים.
מזל שמסילה, וו, קורה, בלם,
מסגרת, סיבוב, מילימטר, שניה.
מזל שקש צף על המים.

בגלל, מאחר ש, ובכל זאת, אף-על-פי-כן.
מה היה לו יד, רגל,
בצעד אחד, כחוט השערה
מצרוף המקרים.

ובכל הנך? הישר מן הרגע שעודו פעור?
ברשת היה חור אחד, ואתה דרכו?
אינני חדלה להשתאות, להאלם.
הקשב,
כמה מהר פועם בי לבךָ.
ואני אינני יודעת
ואינני יודעת,
ונאחזת בזה
כבמעקה גואל

 

השלישי על התינוק הקטן שגדל והיה להיטלר -סיום השיר מופלא כמעט אי אפשר אחרת.
תצלומו הראשון של היטלר / ויסלבה שימבורסקה
תרגום: רפי וייכרט

ומיהו התינוקון הזה שבמתניה?
זהו אדולפיק הקטן, בנה של משפחת היטלר!
אולי יהיה דוקטור למשפטים כשיגדל?
או טנור באופרה של וינה?
של מי היד הקטנטנה הזאת, של מי האוזן, העין, האף הזעירים?
של מי הבטן הקטנטנה המלאה חלב, עדין לא ידוע:
של דפס, רופא, סוחר, כומר?
לאן יגיעו הרגלים הקטנטנות, המצחיקות הללו, לאן?
לגנון, לבית הספר, למשרד, לחתונה
אולי עם בתו של ראש העיר?

עולל, מלאכון, פתיתון, קרן אור,
כשבא לעולם אשתקד,
לא חסרו אותות בשמים ובארץ:
שמש אביבית, צמחי גרניום בחלונות,
בחצר מוזיקה של תיבת נגינה,
ניבוי מוצלח בעטיפת ניר ורודה,
ממש לפני הלידה חלומה הנבואי של האם:
לראות בחלום יונה – בשורה משמחת,
ללכוד אותה – יגיע אורח מיוחל זה מכבר.
טוק טוק, מי שם, זה ליבו של אדולפיק פועם.

מוצץ, חיתול, סינרון, רעשן,
הבחורון בריא, תודה לאל,
דומה להוריו, לחתלתול שבסל,
לילדים מכל האלבומים המשפחתיים האחרים.
נו, הרי לא נתחיל לבכות עכשיו,
אדון צלם יעשה קליק מתחת לשרוול השחור.

פוטו – קלינגר, גרבנשטרסה בראונאו,
ובראונאו היא עירה קטנה אך מכובדת,
חברות סולידיות, שכנים טובים וישרים,
ניחוח עוגת שמרים וסבון אפרורי.
יבבת הכלבים ופעמי הגורל אינם נשמעים.
המורה להיסטוריה מרופף את צווארונו
ומפהק מעל למחברות.

 

והשיר הפשוט על כתיבת קורות חיים

"חיים"; שהפכו ל"קורות חיים", וסופו של נייר"קורות חיים" זה ; אולי אף סופו של מעשה הכתיבה בכלל?

כתיבת קורות חיים/ ויסלבה שימבורסקה
מַה נָּחוּץ?
נָחוּץ לִכְתֹּב בַּקָּשָׁה
וּלְצָרֵף לָהּ קוֹרוֹת חַיִּים.
לְלֹא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים
עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת.
תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים.
הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת
וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים.
מִכָּל הָאֲהָבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד,
וּמֵהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנּוֹלְדוּ.
זֶה שֶׁמַּכִּיר אוֹתְךָ חָשׁוּב יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁאַתָּה מַכִּיר.
טִיּוּלִים רַק בְּמִדָּה וּלְחוּץ לָאָרֶץ.
הִשְׁתַּיְּכוּת לְמָה אַךְ בְּלֹא הַלָּמָה.
צִיּוּנִים לְשֶׁבַח בְּלֹא הַנִּמּוּקִים.
כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ
וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק.
הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים וְצִפֳּרִים,
מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת.
מְחִיר וְלֹא עֶרֶךְ
כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן.
מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ
זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה.
לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה.
רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶּׁנִּשְׁמָע.
מַה נִּשְׁמָע?
נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*