יולי

    יומן קריאה

שנה חלפה כהרף עיין, שנה של בצורת קריאה, רק הספרנית שמתקשרת מדי מספר חודשים ומבקשת שאחזיר ספרים ששאלתי מהווה ציון דרך לבצורת. מדי פעם אני תוהה מה קרה שכך פני הדברים ופותר עצמי בבדיחה החבוטה :"מאז שאני גמלאי אין לי רגע פנוי", ממהר לספריה ומחליף ספרים שטרם קראתי בכאלו שלא אקרא.

הזמן מתמלא בארועים, החל בנסיעות לחו"ל שהאחרונה בהם ל6 שבועות בארה"ב ותכף אחזור לכך, משחק הברידג שאני מנסה להתמיד בו, שמיעת הרצאות בנושאים שונים, שיטוט באינטרנט וכמובן נכדים.
גם בכתיבה איני נוגע; ובכלל ,אני חווה תהליך התכנסות לתוך בועה שאין בה חדשות, או יותר נכון התייחסות לאקטואליה, יחד עם תערובת של התפלשות בתוכניות ריאליטי מחד וסוגה עילית של הרצאות \סרטי דוקומנטריה מאידך.
בהחלטה מודעת שבתי לחדש את נוהג הקריאה, ובחרתי בשני ספרים שזה עתה סיימתי את קריאתם. הספר הראשון "צל עולם" של ניר ברעם , נקרא בשטף כספר מתח , הספר עוסק ברשת כלל עולמית שפרטיה מתבררים בהמשך הקריאה של אנשי הון, שלטון שחייהם ניזונים ומזינים אלו את אלו והמערכת הפוליטית שמשמשת כלי לפעולתם.
הגיבור הישראלי של הספר חווה נפילה כואבת בהיותו כלי במשחק גדול יותר ששוחק מעליו, תחילת הסיפור וסופו מתמקדים בו.
תוך כדי הקריאה בו נזכרתי בחוויה אי שם בעברי.
אנחנו בחו"ל; אני כמהנדס צעיר, מציג מערכת לאנשי הבטחון של אותה מדינה .תוך כדי ההצגה מתחיל וויכוח עם סרן בקהל לגבי טיב המערכת ,ההסברים שלי מתארכים ובסופן השאלות מסתתמות.
בערב, במלון, אני תוהה על סיכויי הזכיה של המערכת בחוזה הנכסף. ואז לתדהמתי, איש השווק ממתיק עימי סוד ומסביר לי שההעסקה כבר סגורה, בעצם הייתי שחקן בהצגה שמטרתה להניח את דעתם של דרג הסרנים ורבי הסרנים כך שלא יעמדו בדרכם של הדרגים שמעליהם.
כן ,הנאות קטנות מסוג של הכרת מקום\חוויה באופן אישי מעצימות אצלי את חווית הקריאה. כך למשל אני נזכר בהנאה ששאבתי מקריאת ספרו של סאבתו ארנסטו "על קברים וגיבורים" שבחלקו הגיבורים (עיוורים), נעים ברחובות שליד הכנסיה העגולה (הרודונדה) שלמרגלות הבית בו  התגוררנו ברובע בלגרנו שבבואנס איירס.

bsas

אין זה הכרחי כמובן  כדי להנות מקריאת ספר, אך אין ספק שעלילה או חוויה שמהדהדת מהספר אלי מגבירה את ההנאה. מוזר , משום מה הנחתי שאני קורא חסר פניות ואיו צורך ב"קשר אישי" לסיפור כדי שאהנה ממנו.
הספר השני "סיפור הווה על פני הארץ"; של סמי ברדוגו, מתאר חוויה של אדם ממוצא מזרחי שגדל בשפלה ובשולי החברה ובמסעו בנקודות ציון גיאוגרפיות שקשורות לחוויות בעברו במעין פאראפרזה על "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז . המסע, יותר משהוא חיצוני הוא פנימי ומתייחס ליחסים עם אביו אחותו בנו ודמויות (בעיקר נשים) מעברו .
למרות היותו קשה יותר לקריאה מהספר הקודם ההנאה מקריאתו רבה יותר.
גם כאן בהיותי היום איש השפלה מצאתי הנאה באיזכור קטן של עינות גבתון (מתוך הספר )

Clipboard01
גם אנחנו אי שם בין שנות השמונים לתשעים נהנינו יחד עם ילדינו במעיין הזנוח והקסום הזה , מעניין מה עלה בגורלו כיום לאחר שהוקם שם אתר קרוונים לעולי אתיופיה ונסלל כביש 6.

ארה"ב

נתליתי בהזמנה של בת דודתי אלה (דודי שמחה גר באודסה ובשנות ה90 "נשר" מוינה והגיע לניו גרסי),בינתיים הלך לעולמו ואני בתחושה שכנראה לא נגיע יותר לטיולים רחוקים כאלו, התחלתי בהכנות .
הטיול נערך בחודשי אפריל מאי, וחולק לשלושה חלקים של כשבועיים כל אחד.
שכירת דירה במנהטן, טיול בוירגיניה, וביקור אצל בת הדודה וחתונת בנה בניו גרסי .
הדירה במנהטן הייתה ברחוב 37 בין השדרה השביעית לשמינית בקומה גבוהה וממנה נוף מרשים להלן צילומי הנוף ביום ובלילה ועוד מקומות נחמדים.

הצילום האחרון בוצע בבית העלמין בניו גרסי שם נטמן דודי שמחה בחלקה של יוצאי פרצב (עיירת הולדתם בפולין של אבי ואימי) והנה בלוח הזכרון מונצח שמואל פרלמן דודי מצד אימי שנרצח ע"י הנאצים.

בנו מוריס (משה) חי בסטייטן איילנד וכמה מהצילומים הם מהמעבורת לסטייטן איילנד לשם נסענו לבקרו.

 

עם מוריס וברנדה

הטיול לוירגיניה הסתיים בפנסילבניה בבית הזה (B&B).

IMG_20150515_200919

במחוז ההיימיש. שם גם נתקלנו בגשרים המכוסים גשרי עץ מכוסים במתכת הכיסוי מאריך את חיי גשר העץ לעד 200 שנה לעומת אורך חיים של עד 50 שנה לגשר עץ רגיל.
כיום משמרים גשרים אלו ונותרו כ200 מהם כאשר בשיא הבניה היו מספר אלפים שעם הזמן הוחלפו בגשרי מתכת.

IMG_20150515_115421
הגשר המכוסה
IMG_20150515_115435
הגשר המכוסה מהצד

במקום מצאנו גם להנאתה של תמי דונמים של עתיקות בשווקים פתוחים וסגורים.

דונמים של עתיקות
דונמים של אולמות – עתיקות ב Adamstown
שוק פתוח - בנות היימיש
בנות היימיש בשוק פתוח

 

 

אצל בת דודתי התועדתי להווי של המהגרים הרוסים לארה"ב , רובם "הצליחו" עובדים במקצועות חופשיים וחיים את החלום האמריקאי. כמו בארץ הנטיה הפוליטית שלהם היא ימינה,קרי רפובליקנים, ושונאים את הנשיא הנוכחי אובמה, כנראה מורשת של שנאת הקומוניזם הסובייטי שאותו הכירו וממנו סבלו רבות
עדיין דוברים רוסית בינם לבין עצמם ועם ידידיהם הקרובים מאותו מחזור של הגירה לארה"ב לפני כ 25 שנה.
וכך מצאנו עצמינו ישובים בסלון ביתם בערב ; מסתבר שגם באודסה השתגעו על מוסיקה מאיטליה וצרפת וכך קרה שישבנו תמי ואני בסלון מעבירים ערב בצפיה בדלידה שרה ברוסית את שירי נעורינו (אלה בת גילי וגרשיה בעלה מבוגר ממנה במספר שנים).
גרישה סיפר לנו על יצור של תקליטים מקרטון או פלסטיק שנעשה ע"י חבריו באודסה עיר הנמל הבינלאומית שהייתה אז.
סיפורים רבים שמעתי לראשונה על הקשיים ברוסיה בחיי היום יום הצורך להעמיד פנים מול המשטר לחשוש ממלשינים ולהזרק מהעבודה תוך גינוי של החברים עקב הידיעה שנפוצה שהם עוזבים את ברית המועצות.
גם חוויות הקליטה וההתנשאות של ה"אמריקאים" איתם עבדו וגרו בשכינותם גם את אלו שיתפו עימנו, מלאי גאווה על הדרך אותה עברו.

ארועים

בחודשים האחרונים בילינו במספר חתונות ובבר מצווה של נכדה של בת דודתי , נשמע קצת רחוק לא? אבל הלכנו מתוך רצון שלנו וגם שלה להפגש – הצד של אימי לבית פרלמן נפגשנו עם בני הדודים מיפעת יואב נועם ועופרה כמובן
נועם , שתמיד הרגשתי קרוב אליו ואני מקווה שזה הדדי , היום כבר גימלאי. אני מסתכל בו ורואה קצת את עצמי ,נסחף לזכרונות של גיל 12 שנה בה הייתי בקיבוץ ילד חוץ מתגורר אצל סבתו ומבלה אצלה ואצל דודתי אטקה האהובה
יפעת של היום שונה, בוודאי לא מוכרת .
בדמיוני שתי הגבעות זו של המגורים וזו של בית הספר והבריכה עומדות במקומם ללא שינוי הבית הוא ביתה של אטקה וליד בית הכנסת נחבא אל הכלים ביתה של סבתי. נועם ויואב מגשרים בין המקום ההוא למקום הגיאוגרפי שהינו יפעת העכשוית. האם להניח לזכרונות, או שמא הגיע זמן למסע לשם בדומה למסעו של סמי ברדוגו בספרו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*