מלאה הכוס?

מלאה הכוס?

Print Friendly, PDF & Email

הפוסט המקורי מ 29 מאי, 2007

 

שמע ישראל

השעה מוקדמת, בסביבות שש בבוקר, ברדיו מתנגן לו צליל ולפתע הקריין מתחיל לקרא את פסוקי קריאת שמע :


שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחדץ ואהבת את יהוה אלהיך בכל-לבבך ובכל-נפשך ובכל-מאדך.והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על-לבבך. ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. וקשרתם לאות על-ידך והיו לטטפת בין עיניך. וכתבתם על-מזזות ביתך ובשעריך.

בבת אחת אני נזרק לקיבוץ יפעת שנת 1957 השנה שבה התגוררתי בביתה של סבתי שרה פרלמן ז"ל.
בשנה זו התקרבתי מאוד אליה, אני נכדה בן ה 11 שזה עתה התייתם מאימו (ביתה האהובה) והיא, שהגיע לאחר השואה לארץ , לאחר שהוחבאה במרתף אצל משפחת גויים בפולניה (תמורת כסף כמובן). עם סיום המלחמה ושהיה במינות הפליטים בגרמניה, עלתה יחד עם משפחתי ומשפחת דודתי טובה ז"ל לארץ. עם הגיעה לארץ בשנת 1949 הצטרפה לקיבוץ יפעת (אז קבוצת השרון), שבתה אטקה ז"ל הייתה ממקימיו.

אטקה חברת תנועת נער ציונית בפולניה עברה הכשרה לחיי עבודה חקלאית וכנערה צעירה יצאה לארץ מפולין עוד לפני השואה, הצטרפה לקבוצת חלוצים שהקימו את קיבוץ יפעת. היא נישאה ליצחק בן ישראל (יצחק יצחק) בני דודתי – יואב ונעם חברים בקיבוץ זה עד היום.

כאמור באותה שנה סבתי ואנכי ניהלנו שיחות ארוכות בנושאים שונים, בשפתה היחידה יידיש, ובזכותה למדתי לדבר בה ולאהוב אותה.

בשיחות עלו לא מעט זכרונות מתקופת השואה, לדוגמא הייתה מספרת לי על כך שבזמן האקציה שהגרמנים רכזו יהודים למשלוח, היא חלמה שבעלה (שנפטר לפני שנים ), היה מופיע בחלומה לילה קודם לאקציה ומבשר לה שעליה להסתתר למחרת.

נושא פופולרי אחר היה נושא הדת. כאשה דתיה מעומק נשמתה באמונה תמימה וטהורה, שקשה לי למצוא דוגמתה היום, לא יכלה לראות שנכדה אינו אומר את "קריאת שמע" שלפני השינה (ראה הערה בתחתית הדף).

טרחה רבה טרחה היא לשנן בפני את הפסוקים, ואני כעייר צעיר עקשן ומטומטם סרבתי והעליתי בפניה את כל הנימוקים ה"טובים" והמדעיים לכך ש"אין אלוהים".וזאת כתוצר של התרבות החילונית הציונית הגאה של ילד בקרית חיים של פעם. כמה צער עולה בי על כך שרק פעמים בודדות נעתרתי לה לקריאת שמע, כשהיא מבקשת זאת ממני כל לילה.

לא השתניתי באמונתי מאז, אך הנה עולים להם פסוקי שמע ישראל מהרדיו ואני נתקף געגועים לסבתי שרה ולאמונה התמימה שלה.

השנים חלפו, ומאגר הזכרון שלי הולך ומתמלא – דבר מזכיר דבר מזכיר דבר מזכיר דבר ……. ואנא אני בא.

האם פסו החוויות הראשוניות? האם נגזר עלי להתבוסס בעבר?

בבית הספר התיכון של פעם למדנו את הסיפור "תהילה" של שי עגנון שבו המוטו העיקרי של גיבורת הסיפור זקנה, ששמה תהילה, הינו שמספר המלים שיאמר אדם בחייו קצוב לו מראש ולכן עליו לכלכל את אמירותיו בתבונה כדי שלא יכלו ויתקצרו ימיו.

בזכרונו של אדם התהליך דומה ובכוון הפוך , הכוס הולכת ומתמלאת.

 
Shma Israel.jpg
 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *