פסח 2014 – חרות

פסח 2014 – חרות

Print Friendly, PDF & Email

חג החרות

הכלות הפורחות בגננו , מעידות שוב על חזרתו של חג הפסח, משום מה מוחי הופך בפסוק מתוך ההגדה של פסח "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם" ולאו דווקא בהיבט של אירוע מעצב בחייו של העם היהודי .

שאני חוזר ובודק מה כתוב שם במקור אני מוצא את המשפט במלואו:
"בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג ח): "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ו כג): "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵנוּ".מַגְבִּיהִים אֶת הַכּוֹס עַד הַלְלוּיָה.לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ:  "

מה זה? מיתוס היציאה ממצרים נשמר והגיע עד אלי כחלק ממאמץ אדיר לפיאור שמו של האל. זהו האל שבעצם גרם סיבתית לכך שבני ישראל הפכו לעבדים – אלא שאת זה הס מלהזכיר ; כל הרע בעולם מקורו הרי בפעילות האדם, ולצורך כך "אדם" ="יהודי". רק שפע הטוב מקורו באל ועל כך צריך להודות לו כל רגע ורגעץ  ורצוי גם שנקים מקדש נעלה סטייקים- קורבנות על המנגל ובכך נרצה עוד יותר את האלוהים. .בצורה זו או אחרת כל הממסדים הדתיים, בדתות השונות שאבו כוחם משטיפת מוח דומה.

ועל כך נברך ונחזור ונברך "ברוך שעשאני אתיאיסט". אלא מאי, ההרגשה שאני גרגיר קטן על כדור שמסתובב במהירות עצומה ביקום; ושגורלי אקראי ומותי סופי, הרגשה זו יכולה לאמלל. המשפחה והחברים מספקים לה נחמה חלקית בלבד.

רבים וטובים (כמובן רק אלו שדאגות הקיום הבסיסיות כבר נפתרו ומאידך להם יכולת ורצון לחשיבה מעבר לכאן ועכשיו); פונים ומחפשים איזו שהיא דרך לאושר או משמעות. דרך; או טכניקה , שתקל או תשפר את מצבינו הקיומי שנכפה עלינו. ומי מתאים יותר מכך מהפילוסופים או להבדיל הגורואים ה"רוחניים" .

כמובן שבעיה זו נפתרה מזמן לכל המאמינים למיניהם. הם הרי כבר בחרו ב"אבא" מיטיב, כל יכול והוציאו את הבעיה הקיומית מאחריותם.

"ההשלמה הגדולה" הכוללת שניטשה מקורה והמתבטאת ב "אמור פאטי" – אהב את גורלך; גם היא נראית לי קשה, נזירית . מתאימה אולי למצבים נוחים בחיים , אך כמעט ולא בעת צרה . אמירה בלתי אנושית במהותה.
צידוק הדין היהודי "אדוני נתן ואדוני לקח" קרוב לה ביותר אך קל יותר ליישום, משום שכאמור לעיל, האחריות הועברה לאותו "אדוני" .

לרגע נחזור למשפט הפותח  "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם" המיצג ברמה האישית הפרטית את בחינת השיעבוד שלנו היום יומי לרצונותינו הבלתי ממומשים למשל:"תת התרבות" של החברה המערבית הצרכנית.

בחינה זו של יציאת מצרים האישית היא חלק מתהליך השחרור האישי (לאו דווקא בסגנון ההודי של דיכוי הצרכים והרצונות כמקור הסבל האנושי עד לשלב נזירי ממש) ;דווקא בגישה יהודית יותר,בקטנה- "מי הוא עשיר השמח בחלקו" .כלומר שיפור אלמנט ההשלמה, מבלי להציב יעד סופי יותר.
תהליך; או יותר נכון הליכה בדרך יותר מאשר מטרה סופית גדולה וברורה. כבר אמרו אחרים העיקר הוא ה"דרך" ולאו דווקא סופה.

 

הסב , הנכד

מה משך אותי לקורס הזה על ארתור שופנהאור – להלן ארתור, האם היה זה זיכרונו של אבא ז"ל שיצא לגמלאות ;אוטודידקט הקורא באפלטון ליבוביץ ובעיקר שפינוזה; מתעניין בחיוניות עזה וללא הרף בעולם המשתנה סביבו ומנסה לעמוד על טיבו?
במפתיע בביקור האחרון שלנו על קברה של חנה אימי שמעתיו ,לראשונה פסימי,מצטט את תחושת החידלון של קוהלת ואומר לי במבוכה – כנראה לא תבין זאת עד שתגיע לגילי ומצבי.
את תחושת הדה ז'וו ביטאתי בפוסט ישן שנכתב שנים לאחר פטירתו :

פושט ולובש צורה
שוכב בכיסא הטיפולים, ברווח הזמן שבין זריקת ההרדמה למקדח שיקדח בשיניי, אני מביט בכפות רגלי שבסנדלים ומוצא את כפות רגליו של אבי.
מסב ראשי ,מבטי פוגש את זרועותיו הגרומות על מסעד הכיסא.
יותר ויותר.

ואולי היה זה בעקבות יותם בני ,שדווקא בתואר השני בחר את הפילוסופיה והקולנוע לנושא לימודיו ולא המשך בלימודי ההנדסה? כנראה שלא אדע, הרי מרבית ההחלטות מקורן דווקא ברגש  ולא דווקא ברציו.
הו, איפה הם ימי נעורי בקריית חיים שם היה נדמה שפנינו לעולם נאור, שוויוני ואתיאיסתי -התבדיתי.

האמת; בהרצאה או שתיים ששמעתי מפי דר חיים שפירא , ניטע בי עניין מסויים לאחר שציין שזהו הפילוסוף הפסימי אך יחד עם זאת המנחם ביותר שאהוב עליו.

אךסופו של דבר כנראה שהייתה זו פשוט החלטת נוחות – הרצאה מתאימה שניתנת בפקולטה לחקלאות ברחובות הקרובה לביתי.

מה מתאים יותר למצב רוח מתפלסף\פילוסופי זה מאשר שיר של ג'וני קש:

בקורס

כבר מתחילת הקורס שמעבירה אותו המרצה  ד"ר עליזה טסלר,הבנתי עד כמה איני מבין. ואני מפרט בהמשך הגיגים הקשורים לחומר הלימוד שמעניינים אותי ואת תמר שיחד עימי בקורס, ולא בהכרח מישהו אחר.
אתחיל בכך שמלכתחילה קראתי תקציר על חייו ונסיתי כבר בשאלות הראשונות לתהות היאך השפיעו חייו של ארתור על הגותו. המרצה השיבה חיש קל , שלגישתה צריך לתת את הקרדיט לאדם חושב ברמתו של ארתור, לכך שהגותו תהיה כמה שניתן מנותקת מהאוטוביוגרפיה שלו וככזו יש לשפוט אותה במנותק ממנה. קצת קשה לי לקבל – אין אדם מגביה עצמו בציציות ראשו. 

ובכל זאת משהו שמצאתי בבלוג "כי זה מעניין אותי!" על ארתור שופנהאואר .

 

לי עצמי די ברור שלפחות בהיבטים של ההרצאות המתייחסים לאמנות – ארתור הוא יציר תקופתו וכמה אמירות שלו נראות  בראיה עכשווית ;מגוחכות , אבל מי אני; אזוב מאזובי הקיר, שאומר זאת.

הקדמה

ארתור – תקציר ממה שהבנתי(או לא).
העולם על פי ארתור מצוי בתודעתנו כפי שנתפס בחושינו. בעולם עצמו קיימים עצמים ויצורים העומדים בפני עצמם והקשורים זה לזה בקשר של מרחב וזמן ובקשר של סיבתיות. מעבר לכך העולם כולו כולל אנו, בני האדם, מיוצג על ידי אידאות כלליות כגון אבן,עץ,סוס ואדם. כל אידאה כזו מנותקת מהחלל הזמן וסיבתיות ועומדת בזכות עצמה. לכל אחת מהאידאות הרבה ייצוגים פרטיים ושאליהם האדם ה"רגיל" מתייחס. והם גם מקור אומללותו קיימים בחייו רגעי האושר ספורים הנובעים מהישג חומרי לדוגמה , אך סופם להימוג ולהתחלף בעצב או שיממון. (סופיות המשאבים בעולם המעשי והתחרות עליהם מחייבת זאת כמובן). ווהמוות האורב בסוף הדרך מגביר אומללות זו.
הדרך לאושר על פי ארתור הינה לפיכך דרך "ניו אייגית" משהוא, שעיקרה התנתקות מהרצון והתחברות ל"אידיאה" שביסוד הדברים.

בצורה זו האדם בהכרתו מבין שהעולם מוכל בתודעתו ;ומצד שני ,העולם היקום והוא עצמו הינם חלק מתוך שלם אחד גדול. ההשלמה וההכרה הזו מהווים את הבסיס לאושר ולתחושת חיי הנצח בהיותך חלק מדבר גדול קיים תמיד ומשתנה- הללויה.
הציטוטים לקוחים מכאן:
0

שאלה ראשונה- נוגעת לפילוסופיה והתפתחותה בכלל.
בפיסיקה (ובמדע בכלל) למשל; הייתה התפתחות – מהפיסיקה של ניוטון דרך תורות היחסות של איינשטיין ותורות מאוחרות שכלל איני מכיר. בכל שלב הייתה חתירה לתורה כללית אחת שתכיל את קודמתה ותהיה ה"אמת" של הפיסיקה – כמובן עד להזמתה במידה ותתגלה סתירה בין התאוריה למציאות הנמדדת. בשלב מסוים הייתה הצעה לתאורית המיתרים שאמורה הייתה להכיל את כל התאוריות ולתת תשובת "אמת" המסבירה כל תופעה פיזיקלית.
האם זהו גם המצב בפילוסופיה? – האם לדוגמא שופנהאור העביר בכתביו את הגותו הנסמכת על פילוסופים שקדמו לו והיא ה"אמת" שלו . האם קיימת "אמת" מוכללת כזו או הפילוסופיה היא בעצם אוסף של דעות של הוגים שקיימת השקה מסוימת ביניהם אבל אין בה משהוא מוחלט?
ניסיתי לקבל תשובה על כך בשאלה נקודתית על נושא ה"שגב" כפי שהוצג על ידי ארתור:

4

4a

למרות שבאופן אישי אני (ככל אדם) חש את תחושת השגב; הרי שככל שאנבור בעצמי, לא אמצא את האלמנטים ששארתור מסביר באמצעותם את התחושה הזו. אמצע אך פליאה ענקית ,לא מוסברת שמלווה בהתעלות.

האם ארתור צדק? איני יודע, באמצעים הקיימים כיום ניתן לארגן משאל ענק (ב facebook) ושבו אנשים ינסו להסביר את תחושתם למראה הנשגב וכך תביא לנו "חכמת ההמונים" תשובה שלדעתי תהיה נכונה יותר מהצעתו של ארתור להסבר התופעה.

ונחזור לשאלה- האם פילוסופים אחרי ארתור ועד לימינו אלו התייחסו לנושא ה"שגב" או לתורתו בכלל האם אימצו אותה או שללו אותה; ומה חושבים אחרים על נושא זה?.

האומנות

ארתור מייחס לאומנות תפקיד נכבד.  האמן בגאוניותו ובצורה אינטואיטיבית ניחן במתת הטבע של היכולת להציג את ה"אידיאות" של העולם בצורתן הנקיה והמופשטת ,רגש ההתעלות שחש הצופה ביצירת האומנות קשור ביכולתו זו של האמן,.
וכאן ארתור עובר ומחווה את דעתו (ממש כמבקר אומנות בן זמננו) על סוגי האומנות השונים ומדרג אותם על פי נושאי ה"טיפול שלהם" ומורכבותם . מדרגות "נמוכות" כאדריכלות, הולכת מים, דרך דרגות מורכבות ביותר העוסקות בצומח כעיצוב גנים עבור דרך ציור על גווניו נופים, דומם, ציור חיות וציור האדם שלדעתו הוא המורכב ביותר כי האדם מכיל בתוכו גם את "אידיאת האדם הכללית" וגם כל אדם בשונותו וביכולתו ההכרתית מהווה גם "אידיאה פרטית" וכך האדם – נזר הבריאה נתפס ככזה גם אצל ארתור ;אך מסיבות אחרות כמובן.

בהרצאה של דר גדעון אפרת מומחה לאומנות וההיסטוריה של האומנות מצאתי , ואיני מצטט במדויק:  " די להתייחסות הרומנטית לאמן שיסודה בזרם הרוננטי ובהגדרות דתיות של השראה אלוהית" .
נראה לי שארתור כיציר זמו מתייחס במין גישה גם רומנטית וגם ניאקלאסית לאומנות וליוצריה ובכך הוא אמנם יציר זמנו המובהק.
והנה הקטע במדויק:

      gideon_efrat_cut1.mp3

המוסיקה כמבטאת משהוא ברמת הפשטה עליונה , נמצאת אצל ארתור במקום מיוחד, אך טרם הגענו בהרצאות לניתוחה.

כאוהב ספרות ומלים איני יכול אלא להגיב באמירה שהשפה והמילה הכתובה מהוות בעצם את הייצוג המלא והראשוני לאותם ה"אידיאות" . כל מי שהגה או כתב את המלה "סוס" על הנייר והלוח יודע שהקורא או המקשיב למלה זו מבין מאליו שהמדובר ב"אידיאת הסוס" המופשטת , חפה מכל מרחב,זמן וסיבתיות .

 

האידיאה עוצבה במוחו של האדם הספציפי החל מינקותו עת הוריו הראו לו את תמונת הסוס השמיעו לו את מצהלותיו , דרך סרטים ותמונות מאוחר יותר ולבני

horse1

המזל שבננו ;גם כאלה שליטפו סוס או אפילו רכבו עליו , לכל אלו גם ההנאה האסתטית הכרוכה בהתבוננות בסוס, בתמונה של צייר גדול במוזיאון הנה רק נדבך נוסף בעיצוב ה"אידיאה" של הסוס במוחנו.

בצרופיה השונים המשפט "סוס פוני שחור ששיך לפלוני" מסוגלת לתאר גם את הפרט הקונקרטי של אותה אידיאה. אין בכך כמובן להוריד מהחוויה האסתטית למול יצירת האומנות אך האם כך ורק כך (התחברות לאידיאה של הסוס לפי התיזה של ארתור) ניתן לפרשה?
הנה הסברו הכללי של ארתור לחוויה האסתטית האמנותית וגם להתפעמות של האדם למול הטבע עצמו:

 

7
אך מכיון שאיננו יכולים להמשיך במצב הכרתי כזה לתמיד אנו נידונים לאומללות:
8

ארתור והאומנויות

כ"מבקר" ומסווג אומנות וארתור כמובן אינו כזה , הוא עדיין בלתי נסבל מכך שהוא רואה באמנות ובהנאה האסתטית ממנה חלק בלתי נפרד מתפיסת עולמו וכל התבוננותו בכך נעשית אך ורק דרך השקפת עולמו ובניגוד ;(לדעתי כמובן) ,אף לתפישתו שלו על החלק שיש לאינטואיציה בהבנתה.
למשל:

2

ומכאן אבחנה דקה לגבי החיות עצמן " לחיות אין אופי " ,שבוודאי לא תעמוד בביקורת אוהבי חיות וארגונים הקשורים לחיות:

1

כקומיסר פוליטי יש לו דעות נחרצות על מה מותר ורצוי לאמן לעשות – עליו לפעול בהתאם ל"תכלית האומנות" וכמובן רצוי שיצור את יצירותיו ברוח "אוביקטיבית טהורה" ויצירתו תהיה מלאה ב "יופי האידיאלי"

וכמובן שיש אומנות נחותה ,"שפלה" ,ויותר מכך – רצוי שנעלימה , או בלשונו "יש למנוע המצאות בכלל" . אכן מבקר חריף ; מזכיר קצת- להבדיל את ה"אמנות המנוונת  (Entartete Kunst) " של הנאצים.

4b

מעבר לריגוש האינטואיטיבי , ולאמירה הסתמית של : "היצירה הזו  עושה לי את זה",  אני מנסה לפענח במוחי מה הסיבה לריגוש הזה, ואיני מצליח בכך. מעבר לפליאה לנוכח יכולתו של בן תמותה ליצר תמונה שכל פרטיה משולבים לכלל שלימות והתפעלות מהיכולות הטכניות הכרוכות בכך ; מעבר לכל זאת ,אין לי כל הסבר. ולמרות שכלל איני מקבל את משנתו של ארתור בנושא זה,לא ניתן שלא להתפעל ממשנתו הסדורה.

ומכאן השאלה השנייה שאני מתחבט בה, האין היום משנה סדורה ומעודכנת של הוגה דעות או מומחה לאמנות שיבהיר מה בדיוק קורה לצופה המתפעם לול יצירת האמנות?

אולי הייתי קשה עמו (עם ארתור) ,שהרי עיקר כוחי כאן בשטחיותי ולכן כפיצוי ליקטתי בהמשך שיחות עליו .

קרוב לוודאי שבעוד כמה הרצאות אאלץ להתנצל בפניו.

שיחות רדיו

מפינתו של גבי גזית עם ד"ר שפירא ב 103 אפ אם וגם בפודקאסט של 106 אפ אם עם ליאת רגב וד"ר שמעון אזולאי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *