עוד יום

image_print

הפוסט המקורי מ 17 ינואר, 2014

 p800

בקר

שפקח עיניו לראשונה, הבחין לרגע בזוית העין שהשעה שבע בבוקר, התקרה הלבנה ומנורת הניאון גרמו לו לחשוב שהוא בבית החולים בצפת מיד לאחר הפציעה הראשונה שלו בקרבות הגליל. יחד עם חבריו לפלוגה מחטיבת יפתח לחם בכל מלחמות הגליל עד לאותה פציעה. למען האמת ,וזאת זכר מאוחר יותר; עמד בפיו יובש משונה באפו ריח בשר חרוך של הנופלים וריחו של בית החולים; אותה תערובת בל תישכח של תרופות, הפרשות, וריח תמיסת הליזול המנסה להלחם בהם וללא הצלחה. בערפול חושים קרא לאחות , אך משבוששה לבוא נרדם ושקע בשינה שנית.

שניעור בשנית, הייתה השעה כבר תשע וחצי, מוקדם למדי עבורו, אך הפעם שוכב במיטתו הוא מזהה מיד שהוא כאן בחדרו הקטן שבמושבה. ידו המשותקת מהאירוע המוחי שעבר לפני שנים שמוטה לצידו בזוית משונה, היא ורגלו השמאלית -"נבילס" הוא קורה לשתיהן שנחה עליו הרוח, תזכורת תמיד למצבו וגילו.

עוד מעט ואני בן תשעים, הוא מהרהר לעצמו , האם אגיע  לכך ,האם אחגוג ,ועם מי?

מחדרו הוא שומע את דני, העובד הפיליפיני ,מקרקש במחבתות במטבח הקטן  , דני נמצא אצלו כחודשיים מאיר פנים תמיד, הבישולים המיוחדים והחריפים שיוצאים תחת ידיו ערבים מאוד לחיכו ומאפילים על המטפלים שהיו לפניו, ושזיכרונו מהם הולך ונמוג.

דני שהבחין בתזוזתו במיטה שואל ;להכין כבר ארוחת בוקר?, אתה זוכר שהיום אנו נוסעים לכנס. עוד שעה רננה מגיעה וצריך יהיה לצאת.

בוודאי שהוא זוכר, זו כנראה הסיבה לשינה הטרופה ולזיכרון בית החולים. הרי שנים שאינו יכול להריח , מאז האירוע.  איך עלה בו זיכרון ריחות בית החולים והפציעה, אם לא עקב הכנס שרובץ בתודעתו.

ההזמנה לכנס של הפלמ"ח הגיע אליו לפני כחודש, והוא שוויתר כבר על הכנסים האלה אם מחמת קשיי הדרך ואם מחמת ניפקדותם המתרבה של חבריו מאז, התכוון כבר להשליכה לפח, והניחה על ערימת החשבונות  שליד הכורסה המיועדים לזריקה.

למחרת הגיעה יעל ביתו הקטנה  לביקורה השבועי , כדרכה עוברת יעל על החשבונות לפני השלכתם לפח, מלהגת על הקורות אותה ועל נכדיה. לפתע עצרה לרגע בפליאה, אבא ראית את ההזמנה לכנס? שאלה, סטף מארגן אותו!

מבחין ונסחף בהתלהבותה , החליט בספונטניות  ללכת לכנס. חיבה גדולה יש בו לסטף  – לוחם בפלמ"ח, תעשיין בקיצור "משלנו". מהעבר זכר שכל כינוס שנכח בו ולסטף הייתה בו יד, אורגן למופת. כן. השיב לה; אני הולך ואף את תבואי עימי ותסיעי אותנו לכנס. הפעם הוסיף, יתחשבו בנכים ולא אצטרך להשתרך בעליה ובשביל משובש עד לאולם כמו בפעם האחרונה.

קם לאיטו, בתנועות מדודות שרכש בבית החולים השיקומי לאחר ה"אירוע" .ישוב בשולי המיטה הוא מכניס למכנס את רגלו הבריאה, לאחר מכן נשכב מעט ימינה וכשהוא עדיין בקצה המטה הוא מושך את המכנס השמאלי מעל ל"נבלה". וכך החולצה הגרביים ואף הנעליים מוצאים את מקומם על גופו. רק שהוא מתרומם מהמיטה ;נאחז במוט שהותקן לכך ליד מיטתו, הוא קורא לדני להיטיב את מכנסיו ולתחוב את חולצתו לתוכם.

את ארוחת הבוקר הוא מסיים בדממה. מציץ בחלון, יהיה מזג אויר נפלא לכנס.

צהריים

הדרך לכנס עברה חיש מהר, מחניית הנכים ארגנו לו חיש קל כסא גלגלים קצת לפני הכניסה הוא קם נעזר בדני ונכנס זקוף בהליכה עם המקל לאולם אין הוא אוהב שיראוהו בכסא גלגלים ,במבט של מלמעלה למטה. הנה חבריו הקרובים מקיפים אותו –  צביקה מהכשרת איילת השחר וקובי מהכשרת אשדות יעקב דווקא איציק שאמר שיגיע לכנס לא הופיע.

עוד ועוד ממכריו חולפים ומברכים אותו לשלום, מי בניד ראש ומי בטפיחה קלה על הכתף כחוששים שטפיחה חזקה – של פעם ,תפיל אותו . על פניהם וגופם הוא רואה את משא השנים. במיוחד חסרים לו דודו ושמוליק חבריו הקרובים שהלכו לעולמם כבר לפני כחמש שנים.

לא נפקדו גם הבדיחות החדשות-נושנות "לא ידעתי שהיו כל כך הרבה פיליפיניות בפלמ"ח" אומר לו צביקה בפעם השלישית היום ; מילא, הוא מהרהר לעצמו בודאי אף אני נוהג כך.

שורה ארוכה של מברכים פותחת את הכנס כל אחד פותח ומודה – גבירותי ורבותי אלוף הפיקוד שר החינוך ועוד רשימה ארוכה של מארגני ויוזמי הכנס. כסא הפלסטיק שבתחילה היה נוח הופך לאט לאט למעיק. הוא נע במקומו מנסה להזיז את רגלו הבריאה ש"נרדמה" מחוסר תנועה.

ועכשיו מכריז המנחה סרט קצר של איה נכדתו של מפקד הגדוד, יוצרת ובוגרת החוג לקולנוע ונכללות בו תמונות נדירות מהווי הפלמ"ח. סוף סוף כבה האור ומוקרנות תמונות. בתחילה קשה לו להתרכז ולהבחין בנעשה התמונות מרצדות וגילן ניכר, אט אט פגה לה המועקה שבלבו שהחלה בהשכמה והוא מתחבר למראות שלנגד עיניו ליבו נמשך אחריהן כולם עדיין שם,פה תמונות מלפני הקרב ואחריו, משמחות מעטות שהיו ,ממסעות ברחבי הארץ ומאמונים שקדמו למלחמה ותמונות מהווי ההכשרות בקיבוצים. בחלק מהן הוא מוצא את עצמו מצולם כפי שהיה אז ;עלם חמודות שהבנות נהו אחריו . אט אט עולה בו ההתרגשות ומתגברת לעוצמות כמותן כבר לא חווה זה שנים. לפתע מופיעים גם דודו ושמוליק; צעירים ויפים בבלוריות של פעם ובבגדים הפשוטים- התמים. אין הוא יכול להכיל עוד ;גוש עולה בגרונו ודמעות ניגרות מעיניו, תחילה דמעות בודדות שאת מליחותן הוא מרגיש על לחיו ואחר כך שטף של דמעות שאינו יכול לעצור, ובחושך המבורך שמסביב הוא מבין לבסוף שגם אינו רוצה לעצרן ומרשה לעצמו להתייפח בקול כבוש.
חסות החשיכה תמה , האור עולה ועדיין ניגרות הדמעות, מה קורה לי הוא תוהה; שדני מוביל אותו בעדינו. לעבר הרכב.

בבית הקטן הוא צונח למיטה, נרדם מייד ,ללא חלומות.

ערב

לפנות ערב שהתעורר ועבר לכורסה הוא מדליק את הטלוויזיה ממתין לחדשות השעה שש. בכורסה לידו כבר ממתינה כוס התה החמה ופרוסת עוגה שהביאה יעל ושפרס לו דני.  שניהם מתרווחים למול המרקע, המחשבות מרחפות, והם בוהים בנאמר.

מאוחר יותר הטלפון מצלצל. זהו איציק חברו המבקש לשמוע איך עבר הכנס. לו עצמו, אומר איציק, היה פנצ'ר. אתמול בערב נפל במקלחת, נחבל והובהל לבית החולים ולכן לא הגיע. אבל הכל בסדר, הוא ממהר להרגיע.

הוא מספר לאיציק בפרטים על הכנס ואף על הדמעות שעלו בו ללא שליטה אינו פוסח; כן אומר לו איציק הגענו לגיל,  לפני כחודש שמעתי על פטירתה של ציפי . אולי אתה מכיר; מקיבוץ פלמחים זו שנשואה לחיימקה מההכשרה שלי. לא היינן חברים חיימקה ואנכי ואותה בכלל לא הכרתי. בכל זאת ,שנודע לי על כך ואף שהדבר אירע מספר חודשים מוקדם יותר, פרצו הדמעות מאליהן ולא ידעתי את נפשי מבושה.

" אז מה ;גוססים אבא?" שולף איציק את האמירה של הפלמ"חניק שבא לבקר את אביו על ערש דווי, אמירה הלקוחה מילקוט הכזבים ושאף פעם לא הכזיבה. שניהם פורצים בצחוק משחרר.

קצת לא במקום, הוא חושב לעצמו בסיום השיחה, אבל עדיין מצחיק כמו פעם.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*