שגרה – גרסה סופית

image_print

הפוסט המקורי מ 13 אפריל, 2012
p787

אחר הצהריים

עוד במונית תוך שאנו מתקרבים לבת ים , אני מרחרח את האוויר, מנסה לחזור ולשחזר את ריח הים. אחר כך כבתסריט קבוע , ההסעה של התעשייה הצבאית, שם אני עובד כבר למעלה מעשרים שנה, מאיטה בפניה ימינה לרחוב ליבורנו ואני מחכה בקוצר רוח לעצירתה בתחנת האוטובוס, יורד כמעט בריצה.

בעת הנסיעה, אני מפליג בדמיוני תמיד לאותו מקום. בשבי בסוריה, אני שומר על שתיקה ,לא מסגיר שום סוד צבאי, למרות המכות. בתא הכלא הצר אליו אני מושלך לאחר החקירה אני משחזר את מסלול הנסיעה של רכב ההסעה מהעבודה לבית בבת ים, מנסה לשמור על שפיותי. בארץ; אני יודע, דואגים לי רבים. כשאשתחרר וארד מכבש המטוס אהיה לגיבור. נכון; צלקות השבי לא ירפאו, כך ראיתי בתוכניות הטלביזיה על משוחררי השבי ששבו מסוריה, אבל בשקט ובחוסן שניבט מעיניהם על המסך התקנאתי.

וכך, תוך כדי הנסיעה, אני עוצם עיניים מהדק את עפעפי לעיני ואף מסתיר אותם בידיי. מנסה לוודא שלא אשכח את המסלול. בעיקר אני נעזר (ב"אימון" ;כך אני קורא לו בראשי), בתחושת הגוף את תאוצת הרכב ופניותיו. הנה אני חש שהרכב מאט ליד שער יפו של מחנה צריפין יחד עם רכבים אחרים המאטים ליד תור הטרמפיסטים לתל אביב, עוד כמה דקות כפר חב"ד, האם גם הפעם אצליח לפתוח עיני ולמצוא עצמי בצומת חולון בעיתוי מושלם?
שותפי הקבוע למושב; דרור, רגיל למנהגי זה, למרות שלא עמד על פשרו. מדי פעם הוא מעיר לי ביובש שאני "מתעורר" : עברנו כבר את צומת חולון לפני חמש דקות. פעמים אחרות הוא טופח על ברכי להזכיר לי שהצומת לפנינו , עת להתעורר.

שם רחובנו – "ליבורנו" מהלך עלי קסם , ריח ים של עיר רחוקה באיטליה שמעולם לא דרכתי בה, עולה באפי. בחלומותיי העיר מוקפת חומה עם מגדלי זהב, מזכירה מעט את שראיתי בתצפית מארמון הנציב על ירושלים. אני נע בסמטאותיה בקלילות שאני נע בה בבת ים.מחפש את דרכי לבנין העירייה. ראש העיר ,דמותו מזכירה לי את מנהל המשמרת שלי ,אך בניגוד אליו זקנקן קצר מעטר את פניו, ממתין לי בלשכתו. כשאני נכנס הוא מקדם את פני בברכה ארוכה, המלים היוצאות מפיו ברורות לי למרות שאת שפתו ,איטלקית, מעולם לא ידעתי. אני מתיישב בכסא מולו, עוזריו רוחשים סביב והוא מגיש לי קופסת סיגרים, משרת הדור בלבושו נחפז להצית את הסיגר שבחרתי במצית זהב.
כולם קשובים ומצפים למוצא פי, ואני; מודע לגודל הצפייה , יודע שמפי צפויות לצאת רק הברות בלתי ברורות שיעירוני מהחלום מוקדם מדי. לפיכך אני שואף מהסיגר, משהה את תשובתי ככל שניתן ונהנה מהרגע, מודע לכך שאני חולם, מצפה שהשעון המעורר יצילני ויעיר אותי בזמן להסעה.

דירת השיכון שלנו עומדת ומצפה לי וכבר אני בחדר המדרגות ;מדלג מעל זוג מדרגות בכל פעם ונכנס הביתה .
כעשרים שנה שאימא ואני מתגוררים כאן מאז שעברנו לכאן מיפו. מה טוב היה הקיץ הראשון שלנו בבת ים, שורת השיכונים החדשה שלנו עמדה לה נטועה בחולות הבוהקים, השמש קופחת על ראשנו, אבל הים במרחק הליכה. בדירה החדשה , אבא מתהלך לו כטווס, גאה בהישגו, שוב לא יצטרך לספר לקרוביו שהוא גר ביפו בדירת רכוש נטוש.

באותו הקיץ הייתי אף אני במעבר; זה עתה השתחררתי מהצבא, מחפש עבודה לשווא , החודשים עוברים ואני נתקף בייאוש.לבסוף ; אבא שעובד בתעשייה הצבאית זה שנים. יחד עם ידידו הקרוב, מנשקה איש הועד, מצליח לסדר לי "פרוטקציה" ומביא לקבלתי לעבודה ;עוזר למפעיל מכונה.

מאז; כשהייתי נקלע למחיצתם , היה אבא דורש ממני , תגיד תודה למנשקה ,לולא פעלו עוד היית כמו שאר הפושטקים מודד רחובות ויושב על הברזלים. בחמיצות הייתי אומר תודה, יושב עמם שותק, מכווץ. רק לאחר שמנשה נפרד מעימנו היה אבא אומר לי באידיש "א גרויסה מנטש" (איש גדול-חשוב), מחווה בראשו לעברו של מנשקה המתרחק, בשמץ של זלזול מעורב במרירות. אני מבין לליבו; כמה קשה להיות חייב .

לא חלפה שנה ואבא נפטר מהתקף לב . טלפון מאימא הזעיק אותי לבית החולים. מחובר לצינורות מספיק אבא למלמל לאחי הבכור יעקב ולי "שמור על אימא" וזהו. בבוקר כבר לא היה עימנו.

האמת; לא הצטערתי על מותו. מרורים השביעני תמיד. חמום מוח , ממהר לשלוף את החגורה ה"פסיק" בלשונו ומפליא בי את מכותיו. כשרתח ממש; היה זה בעיקר כשפגעתי באחי הבכור אהוב נפשו ("המוצלח"-כך קראתי לו בראשי). כשזה קרה ;היה שולף ברוב טכס את הכבל החשמלי עם מעטה הגומי השייך למגהץ , גופי היה נדרך, שפתי קמוצות, הגה לא הייתי מוציא עד שסיים להצליף בי, מתעלם מתחינותיה וזעקותיה של אימא.

לאחר בר המצווה פסקו המכות; למדתי לרוץ. יום אחד כשהבחנתי בזעם העולה בפניו המאדימים, החילותי לברוח ממנו , מטה במורד המדרגות הישר לרחוב, אבא מתנשף בכבדות רץ אחרי,עוצר ומנופף בחגורתו באיום, פעם ועוד פעם, עד שפסק.

יעקב אחי, לומד בתיכון בתל אביב. מוקף בחברים וחברות.כשהוא בבית אני נשרך אחריו ,לך לסלון, היה מצווה עלי, מסתגר עם חברה בחדר שחלקנו . רוטן אך מציית ,הייתי מצטרף להורי בסלון, ושם אימא מנסה לפייסני; חותכת ומקלפת לי תפוח עץ מגישה על צלחת יחד עם קוביות השוקולד שאהבתי ,אינה מסרבת לבקשתי לתוספת.

אותי שלח אבא לבית ספר "שבח". לפחות שיהיה לו מקצוע בחיים , "שלוסר" (מסגר), אף פעם לא ירעב ללחם. כך פסק אבא מניסיונו "שם" ,בארץ ה"אקציות" ה"עיירה" וה"פרטיזנים", המלים שחזרו על עצמם בהתוועדויותיהם של אבי וידידיו בלילות שישי ליד שולחן הקלפים שבמרפסת השיכון.
משהוטבעו, מרחפות המלים הללו תדיר בראשי , מדי פעם אני מגלגל אותם על לשוני מנסה להיזכר בהגייתם המדויקת.

מוזר, אני תוהה; גילי כגילו של אבי במותו. לחלוחית מציפה את עיני ולמרות רצוני אני מוצא עצמי מתגעגע אליו ,כן אפילו למכות. תכופות ;יותר ויותר לאחרונה, אני נזכר בערגה באבי ואמי הישובים במרפסת , הילד שהוא אני, רואה ואינו נראה. שם בין ידידיו ,אבא חוזר להיות ה"פרטיזן",קומתו זקופה, גוו המוצק ממלא את הגופייה הלבנה של לילות הקיץ. ידידיו מקשיבים ברב קשב לסיפורי הגבורה שאירעו ביער. קולו נשמע ברמה ,דעתו נשמעת.

חלפו מספר שנים, אחי הביא הביתה בחורה צעירה , דבורה שמה. אמי לא סבלה אותה למן הפגישה הראשונה ולא חסכה את דעתה מיעקב . ה"כולירה" היא מכנה אותה עד היום, בינה לביני.

עלי נתחבבה.מחשופה נדיב, צחקנית, מלהגת על בגדים על שחקני הקולנוע ועל חברותיה. אותי משתפת כשווה לה בשיחה, ומתוך כך באופן טבעי גם בטינה שרחשה לאימי; כשאני זע באי נוחות היא ממהרת להחליף נושא.מחד ימים מעטים וטובים של קרבה ביני לאחי וזוגתו ומאידך שמן נוסף לאש שרוחשת בין אימי לכלתה לעתיד. כצפוי ; לאחר מספר חודשים, נישאו יעקב ודבורה ועברו להתגורר הרחק מאימא ,לטבריה, ליד הוריה. שם נולדים גם שני ילדיהם, נכדיה, שאותם למגינת ליבה היא רואה לעתים רחוקות, את יעקב המוצלח כמובן שלא תאשים בכך, האשמה כולה היא של ה"כולירה" ולא יעזרו לי כל הוויכוחים שאני מנהל איתה. מה אתה מגן עליה היא צועקת לסיום, גם אותך כישפה?, אתם הגברים, היא צועקת; ידה מחווה תנועת ביטול, קצת ציצי משיג אצלכם הרבה.
מאוחר יותר בחדרי, אני הופך בדבריה בוויכוח עימי עונה לה בנימוקים חדשים ומשכנעים שעולים בי ללא נוכחותה, כמעט מתפתה לחזור לסלון להשלים את הוויכוח הפעם כמנצח. צחוק הגורל; אני חושב, דווקא אני נשארתי עם אימא ,ממלא אחר צוואתו של אבא במשך כל השנים הללו.

דירה

בדירה הקטנה , הכול מסודר ומוכר. ריח קל,חמצמץ, של דירת זקנים מקדם את פני. תערובת של עובש, ריחות בישול והבושם הקבוע של אימא. הספות מכוסות בשמיכות קיץ קלות; "פיקה",כדי שלא יתלכלכו, הקומקום כבר רותח ומצפצף, אימא הרי יודעת את שעת בואי. דויד, היא קוראת בשמחה לקראתי ,פניה אורו.מרפרף על לחיה במהירות,הלחי עדיין חמימה משנת הצהריים, פסי השתי וערב של שמיכת הפיקה טרם התפוגגו.
אני ממהר להתקלח ולהחליף בגדים. שוקע בכורסה לידה ומתחיל לעבור על העיתון שלידי.כתמיד קורא ביסודיות כל ידיעה, עובר על מודעות האבל והפרסומות ;מהדף הראשון ועד האחרון.
מה אתה מתעמק כל כך בעיתון , במקום להיפגש עם חברים ולצאת עם בחורות, היא לא מתאפקת ומפטירה לעברי, כהרגלה. מתעטף בשתיקתי אני ממתין להמשך, וזה מגיע. יעקב התקשר היום סוף סוף ; ה"כולירה" מרשה לו לטלפן ואולי הוא עושה זאת בגניבה. מה עשיתי לו שהוא נוהג בי כך היא מקוננת, עוד ועוד ועוד.

אני מחליף לבגדי הריצה וטורק את הדלת על טענותיה ,מדלג במורד המדרגות ונכנס לקצב הריצה, לעבר הים. בים אני עוצר, אוסף את הכחול והקצף לעיני, מבצע מתיחות וחוזר בדרך אחרת, בריצה איטית יותר. בבית מעיף מבט בשעון , שעה ועשרה , זמן טוב!

ארוחת הערב במטבח הקטן עוברת עלינו בשתיקה ,קרקוש הכלים ומצמוצי שפתיים מתמזגים בקולות הרקע של הטלביזיה שבסלון.

לאחר הארוחה אני נעמד ליד הדלת מציץ החוצה בעינית.
מאז שעברנו לכאן , קסם לי המראה המעוות דרך העינית שבדלת הכניסה.מקרב את השרפרף לדלת ומטפס עליו הייתי יכול לעמוד שעות לחכות ולנסות לזהות את הדמויות החולפות בחדר המדרגות או אלו העומדות למול דלתנו. מדמה עצמי למפקד צוללת הצופה בפריסקופ כבסרטי המלחמה שאהבתי, מדי עת מציץ בחשש מעבר לכתפי מחכה לנד מים שיגיע מהמטבח כשיפגע בנו הטורפדו.
עם הזמן השתכללתי ולמדתי לזהות את כל שכנינו ואורחיהם לאורה הדלוח של תאורת חדר המדרגות. קשה יותר היה לזהות את אלו העולים מעלה שרק אחורי גופם גלוי לעיני ואת פניהם מהצד אני רואה מרחוק בסיבוב . היורדים במדרגות פניהם גלויים לפני והם מתקרבים אלי אינם יודעים שברגע זה ממש עיני מציצה בהם. אימא כבר נואשה מלהעיר לי על כך והיא ממתינה לדווח שלי על הנעשה בחדר המדרגות.
בחלוף השנים הזקינו מרבית שכנינו, הצעירים עזבו והבית שקט. בעינית הדלת הייתי עומד דקות ארוכות מביט בקיר חדר המדרגות השומם, מתמקד בכתמים הצהובים המאוסים המתפשטים על גבי הטיח המתקלף (סרטן הקיר אני קורא לו בראשי).

לפני כחצי שנה נפטרה חברתה הטובה של אימא; השכנה מהדירה שמעלינו.
המוות אינו מפחיד אותי ;חוזרת אימא ואומרת מאז שחזרנו מההלוויה, תבטיח לי שאם אהיה במצב בו לא אוכל לדאוג לעצמי, תעזור לי למות. כדרכה, לא פוסקת מלחזור על הדברים מדי יום.
במצוקתי פניתי ליעקב אחי "המוצלח", שמיהר והגיע לבקרינו מיד למחרת ,ספר באנגלית בידו. מסתבר שזהו ספר שהתפרסם באמריקה עם הוראות מדויקות להכנת שיקוי מוות. בדבורו הקולח וההגיוני שכנע את אימא שכך ננהג במקרה הצורך, והיא כרגיל, קיבלה את דבריו ונרגעה. בליבי שמרתי לו טינה; כך, בקלות כזו הוא ייטול את חייה?
לאימא חזר השקט הנפשי , כמה הייתי רוצה להיות חכם יותר.

שכנים

בנה של הנפטרת השכיר את הדירה לזוג צעיר עם שני ילדים קטנים. קולות הילדים הדוהרים במדרגות הכניסו בבית רוח חיים, ואף אימא שהפסיקה לנדנד לי על כך חזרה והתחילה להציע לי "פגישות עוורות" עם בנותיהם של חברותיה אותם כבר דחיתי בסבב ההצעות הקודם.
אתה צריך לצאת מהדירה הזאת לחיות את חייך ואז אולי תכיר מישהו וגם אני איהנה מנכדים קרובים ולא כאלה שלא נותנים לי להתקרב אליהם; היא מסיימת מבלי יכולת לבלום את המרירות המבצבצת בקולה. מפעם לפעם התפתיתי , רק כדי להיווכח עד כמה צדקתי כשסירבתי.

נוכחותו של הזוג החדש ששכר את הדירה מעלינו מעיקה ;הגבר בגילי פחות או יותר, גבוה ממני בראש. אינו מישיר מבט ומשיב על ברכתי בשלום מגומגם. מוטי שמו (ובראשי אני משלים : מוטי ,בחור אדיוטי) בחדר המדרגות ובחצר הוא מתנהג כבתוך שלו ,באם לכלך את חדר המדרגות אינו טורח לנקות ואת הסיגריות שסיים לעשן מתיז מהחלון ישר לחצר הבית ;החצר של כולנו.

אשתו , עגלגלה, עיניה ירוקות, בשמלה קצרה המציתה את דמיוני ובנעלי עקב מטופפות היא פוגשת אותי בחצר, חיוך נסוך על פניה והיא מקדימה שלום בחיבה. דויד היא אומרת לי, למה לא תכנס אלינו הערב ונראה טלביזיה ביחד? ואני בתירוצים שונים מתחמק, איך אשב ערב שלם עם מגעיל זה שבחרה לה לבעל.
מאז הגיעם לבית חדרה לראשי, בחלומותיי היא מופיעה ;מושכת, מפתה ואני נענה לה עולה לדירתה, שם היא מבקשת ממני לתקן דבר מה סופו של דבר אני מסיים במיטתם, מתעורר בבקרים שאברי זקור. באי רצון אני נענה לו.

שמוטי בעלה ,(השמוק אני קורא לו בראשי) חולף על פני בחצר או ברחוב נדמה לי שהוא יודע, על פניו עווית של חיוך ובחודש האחרון אף החל להקדים לי שלום ולשאול לשלומי. לפני כשבוע שחזרתי מהריצה הרמתי במקרה את ראשי ובאורו האפרפר של הערב ראיתי את דמותו במרפסת, שואף את לגימת העשן האחרונה ומתיז בדל סיגריה מהמרפסת לכווני.

די כבר, תפסיק בבקשה ללכלך את החצר צעקתי לעברו. הדמות במרפסת נסוגה ונעלמה במהירות. תהיתי לעצמי, האם באמת ראיתי את מוטי. בדל הסיגריה הרוחש עדיין לפני. במאוס הרמתי כיביתי והשלכתי אותו לפח, בהפגנתיות.בכל העת עוקב מזווית עיני אחר הנעשה במרפסת ובחלון החדר , אך איני מבחין בדבר, דממה מוחלטת.

שלווה

לאחר "ארוע" הסיגריה , הפסיק מוטי להתייחס אלי ;אינו משיב לברכתי ומתעלם מנוכחותי ,הפכתי לשקוף.

הערב כשאני שב מהעינית לכורסה אימא נאנחת; דויד מתי כבר תפסיק עם השטויות שלך ליד הדלת. כולי רותח; מה זה ענינה ,שתגיד תודה שנשארתי איתה , אבל היא לא; תמשיך לנדנד עד אין קץ . לא לחינם עזב יעקב את הבית וניתק מגע. הגה איני מוציא ;הרי כל מלה שלי תיענה במאה משלה , השקט עדיף כך למדתי.

עודי מהרהר ורעש זכוכית מתנפצת נשמע מעבר לדלת, ממהר לעינית ורואה את צלליתו של מוטי.כשאני פותח את הדלת, השמוק על ברכיו ,שפוף ומלקט שברי צלחת שנשמטה משקית הזבל המטפטפת שבידו. תאסוף את הכול אני אומר לו, בפעם האחרונה נשארו כאן שברי זכוכית. השמוק מתרומם אלי במלוא קומתו, מבטו ישיר והוא מסנן לעברי : שתוק כבר מפגר קטן.

זמן רב שלא שמעתי את המלה הזו. גל אדום גואה בי . כשהוא מוסיף, תיכנס כבר הביתה ושלא אראה את פרצופך, אני מניף את ברכי בעצמה ובדיוק לעבר הביצים ;כמו תמיד כשהיו מציקים לי.
הוא מוציא צווחה קלה, מתמוטט באחת ומתגלגל במורד המדרגות, אני אחריו מוכן להמשך.על הרחבה במורד המדרגות גופו מונח, ראשו שמוט בזוית משונה ופיו מלא דם. אני עולה חזרה לדירה וסוגר אחרי את הדלת בשקט.

מה היה שם, שואלת אימא, מבטה נעוץ בטלביזיה. סתם מישהו שאני לא מכיר, אני משיב ומתיישב לידה.

"ולפני היומן; החדשות" , מתרונן קולה של המגישה בטלביזיה. טוב שהספקת לוחשת לי אימא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*