הדים

image_print

הפוסט המקורי מ 16 מאי, 2009
p501

העירור

פוסט שקראתי אצל דרור בורשטיין – ועוד אחד
,זכר פוסט אחר לפורים שכתב דב אלבוים- והנה אני כמהוד זה שקיבל עירור מוצף במחשבות ערניות חיוניות ובעיקר ,בלתי נשלטות. (על “מהוד” ו”עירור” ראה ביצירתו של סער בדש.)

האם כולן הינן הד לאותו עירור האין בהן שום שמץ “מקוריות” ? מביש ככל שיהיה, איני יודע.
כבבור התחמיץ בכנרת ולידו הצמיגים חלקם משמשים כמשקולות על יריעות הניילון וחלקם מושלכים בצד הדרך.

משקולת השנים רובצת לה על תערובת הזיכרונות והמחשבות ;והתערובת תוססת ומפיקה מחשבות משלה, כבבור התחמיץ גם הן יאבדו בקיבותיהן של בני הבקר ואולי יזכו לרגע של חסד בעת העלאת הגירה.


הדים

הסרטון על אבות ישורון – שפעל פעולה חזקה כל כך על דרור בורשטיין , לא פעל עלי עד כדי כך אך מספר קטעים התפתיתי לשלוף מתוכו ולהציגם כאן.

כצפוי אצל נוסטלגיקן כמוני הקטע הראשון – “אדם הולך על זכרונות”-avot_1:

קטע שני – על אבות ישורון שעזב את הוריו ונסע לפלסטינה ובלשונו “דן אותם לגעגועים” , וגם על תהליך כתיבת המכתבים אליהם , בראיה רטרוספקטיבית ,תחושת הצער שגרם לה-avot_2.

קטע שלישי הכרת האמת הקשה בעקבות כך ובית הדין הפנימי שאיתו הוא חי-avot_3


קטע רביעי על שפת האידיש שגם לה נתונה אהבתי-avot_4 .

קטע חמישי על השירה-avot_5 . כפריק של הכותבים (לא משוררים) המסוגלים לכתוב בצמצום מרבי (אדם ברוך ז”ל כבר אמרתי?).

קטע אחרון – אהבת המוות avot_8 – אין מה להוסיף.

ומכאן לכתבתו של דב אלבוים, שבו פסקה קטנה צדה את עיני:

לא האמנתי מעולם שיגיע יום שאנסה לברר ברצינות איך מגיעים למצב של

גולם ואף אשאף להיות גולם. להפך, כל חיי כוּונו להשגת תחכום רב יותר,

צמצום רב יותר, יכולת להציב גדרות שכליות ונפשיות מדויקות יותר ויותר.

עכשיו אני נדרש לתהליך הפוך לגמרי, להחזיר את עצמי למצב “פשוט”,

מצב בראשיתי, מצב של שנות ילדותי, מצב שלא ידעתי עד כמה עלי לשמר

אותו כבבת-עיני.

הכתבה המלומדת, כדרכו של אלבוים, מציגה את התהליך המורכב של השתנות אנושית והנדרש לכך. במסגרת זו של מאמר מתאים לפורים ,הוא מרצה את משנתו .

הטקסט שבו ערוך מתוך “מסע בחלל הפנוי”, הוצאת עם-עובד, תל אביב 2007 שאותו לא קראתי.

 

והנה מספר דברים מתוכו על קילוף הקליפות הנדרש בתהליך ועל דרכים לכך עד למצב שבו יושג מצב תודעתי שאינו כפוף למגבלותינו – ממש השקה בודהיסטית.

יום הכיפורים, לפי דרשתו של הרב מאפטא, הוא חג שהוא רק כְּפוּרים,

פחות קדוש ומיוחד מפורים עצמו. בעוד יום הכיפורים הוא מועד של

התקלפות מהרגלי הקיום החיצוניים של האדם – אוכל, שתייה, מין ועוד –

חג הפורים הוא מועד של התקלפות פנימית יסודית יותר שבאה לידי ביטוי

דווקא בהעצמה של הזהות החיצונית ושל הצרכים הקיומיים כאכילה

ושתייה. בין זה לזה, בין המסכות, קובע הרב מאפטא, יש מצב תודעתי שבו

דבר והיפוכו שווים, מצב גולמי שמאפשר שינויים והשתנות אמיתית של

האדם; מצב ביניים נקי שעדיין איננו כבול בצרכים החיצוניים שכפו עלינו

להתחפש לזהויות השאולות שלימדנו את עצמנו ללבוש.

מורי חסידות גדולים, כמו רבי נחמן מברסלב, המליצו להיהפך ל”גולם” על-

ידי התבטלות בפני ה”צדיק”. זאת אומרת, למצוא אדם גדול באמת ולעשותו

בעל שליטה מוחלטת על חיי. עלי לבטל את תודעתי אליו באופן מוחלט,

לשקף את מעשיו ואת דעותיו ולעשות מה שיאמר לי בלא שאלות ובלא

עוררין. כך אני אמור להצליח לאַיֵן את ה”אני” הגדול שלי ובמשך הזמן

לבנות לי מערכת שאיננה מושתתת על מגבלותי. אני לא נדרש למצוא את

מערכת הספירות הקדושות של עצמי בתחילת הדרך הזאת, אלא רק לאמץ

מערכת של ספירות קדושות של מישהו אחר, שאפשר לסמוך עליו שלא

טעה במבוכי התחפושות האין-סופיות של הסטרא אחרא.

אני אינני יכול לאמץ את השיטה הזאת משתי סיבות. האחת, עד היום לא

מצאתי אדם גדול כל-כך שאוכל לחשוד בו אפילו שלא טעה במבוכי הסטרא

אחרא. וגם לוּ פגשתי את רבי נחמן מברסלב עצמו, שבהחלט הייתי יכול

לראות את עצמי נעשה חסיד מושבע שלו, ככל הנראה הוא עצמו היה אומר

לי ביושרתו הרבה, שגם עליו עצמו לא אוכל לסמוך. הטעות והבלבול

אורבים לפתחו של הצדיק הגדול ביותר, קובע רבי נחמן, ושום אדם אינו

יכול לדעת כלל מה הוא מקומו באמת: “כי יש מי שנדמה לו שנכנס לפנַי

ולפנים ועדיין עומד בחוץ לגמרי, כי לא התחיל להשיג השגה של אמת.”

 

ומה בכך

 

הזמן החולף ישטח הכול, וה”אמת” בכלל זה .

בקץ הזמן הנהיה חכמים משהיינו ? טיפשים משהיינו?

ולו תמימים כנכדינו הקטנים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*