תם השרב הגדול

תם השרב הגדול

Print Friendly, PDF & Email

הפוסט המקורי מ 14 ספטמבר, 2008
p438

שלהי הקיץ

הו, עד כמה גאים היינו בילדותינו בכך שהעם היהודי הפך את הפירמידה ושוב היננו עם ככל העמים הקשור בטבורו לקרקע, לא כנדל"ן, אלא כערך, וההתיישבות

העובדת הינה ההוכחה לכך , ומה שאפנו לדמות למחזורים שלפנינו ;להגיע ל"גרעין" ול"הגשמה" .

את הכול סחף הרוח; החיבור לקרקע הפך לחיבור לנדל"ן ול"יזמיו". ה"ספקולנטים" של פעם שההתייחסות אליהם הייתה במקרה הטוב סלחנית הפכו למובילים

החברתיים. טוב, נגררתי.

למראה החצבים המבשרים את הסתיו שנגלו לי, בצידי כביש 6 ,נזכרתי בקשר המצומצם האישי ,שלי לאדמה.

קשר שכולו מורכב מזיכרונות ילדות נוסטלגיים של צמחים שעד עתה איני יכול להישאר אדיש למראם.

הראשון הינו החצב שכבר הזכרתיו כאן, אותו "פלא מבשר קרירות" שהשעורים הראשונים בבית הספר עם בא החגים תמיד הזכירוהו.

השני הינו הרימון, אותו פרי שטרם החלטתי עם הטורח שבהתעסקות סביבו שווה את הטעם שבאכילתו, תמיד העדפתי את זה שגרעיניו לבנים ומתוכים על זה היפה

יותר שגרעיניו אדומים אך חמצמצים.

מפרות הקיץ

ואז אני נזכר בתאנים. לא רחוק מבתינו בקריות צמחה לה תאנה , ריחה עז ,עד היום שאני שואף את ריח התאנים אני נזכר בה.

שלא לדבר על קטיף הפרות , הימנעות מחלבן הדביק ועסיסיות ומתיקות הפרי, מעדן שאין שני לו, לדעתי עד היום. בכל עת שאני יכול אני רוכש אותם בצידי הדרכים

ורק שם; משום מה קשה לי לראותם בסלסילות המרכולים (תעשייתי מדי?).

בכלל, אני נזכר בעברית של פעם: לקטוף תאנים – לארות לקטוף זיתים – למסוק לקטוף תמרים – לגדוד, כל פרי זכה למלה ייחודית לטיפול בו בעברית , הוכחה חוזרת

ל"שבתינו" להיות עם של חקלאים שורשיים כמו בתקופת התנ"ך.

על דלות השפה במובנים אחרים כמו למשל ההבדל שבין house לבין home שלשניהם נתייחדה המלה בית; או דקויות אחרות שישנן בשפות אחרות; אותן הס

מלהזכיר.

וכמובן קיים היה מיתוס הצבר, שלו נתייחדה גאווה מיוחדת , הינה הדור החדש של יהודים הופכי הפירמידה .אמנם מחוספסים וקוצניים כצבר מבחוץ אך מתוקים

להפליא מבפנים.

המיתוס , שלא בהכרח היה מדויק כבר עם לידתו, שירת מטרות של ממציאיו והיה גם למקור גאווה לדורות שהתגאו ואף רצו בדימוי העצמי הנ"ל.

בפוסט מצוין על ה"צבר" נתקלתי כאן, את המלל שנלווה לתמונות היפות של הצבר לא אהבתי;

לדוגמא הנה הציטוט:

"רגע, למה הגיעו לקונספט הזה שדווקא הצמח הזה, שאיפה שרואים אותו הרבה, שם היו כפרים של פלשתינים, ייצג את

הישראלים, היהודים. מה, כפינו את עצמנו? מה, לקחנו בכוח את דימוי הצמח הזה לעצמנו? מה, לפני שהם בטעות ייקחו אותו? הא, הבנתי, אנחנו פשוט יותר חכמים,

מתוחכמים כאלו, תכמנים, תחמנים. באנו, ראינו, חשבנו, החלטנו. לא אני. לא אתם. הם, היהודים החכמים של פעם. בשנות הארבעים, נאמר.

רגע, אז עבדו עליי? עבדו עלינו? עבדו עליהם? עבדו עליי מאז ועד היום, הא?"

חייב הייתי להוסיף משלי ולהתייחס לצבר ול"צבריות" כפי שנראית לי :

"בשבחי השכחה:

הזיכרון הראשון העולה בי למראה משוכת צבר הינו דווקא זיכרון המאבק העיקש שניהלנו אז, ילדים בקיץ לקטוף את פריו ולהגיע אל

ליבו המתוק.

לא אחת שבנו ופינו מלא קוצים וכך טעמנו גם אחת משישים קבים של גיהינום.

מאוחר יותר, שבנו מתוחכמים יותר, מצוידים במוט שבקצהו קופסת פח ריקה, קטפנו את הפרי ממרחק גלגלנוהו על העפר החם

והצלחנו להפטר מהקוצים.

אך אין מה שישווה לתענוג של קנית הפרי מ"פיילה" שבה הפרי משייט בין חתיכות קרח והמוכר מקלפו ומגישו הישר לפיך ביום קיץ

בוער.

מה למלל שהוצמד לתמונות ולכל זאת?

יפה אמרת על מיתוס הצבר שהורתו בכזב ובאינטרס. אבל הרי כך גם מיתוס ה"נקבה" והמסכנות הפלסטינית, שמבצבץ לו במלל

שהוצמד לתמונות

שלא כמו בזיכרונות האלקטרונים שגדלו פי מליון בזמן קצר ואילו מחירם וגודלם קטנו ללא הכר, זיכרוננו אנו נשאר כשהיה ובגילי

המופלג הוא אף הולך ומצטמצם.

מה היינו עושים ללא השכחה המבורכת?

הרי הבחירה של השכחה (או ההדחקה) היא המאפשרת את קיומינו.

בניגוד למה שמשתמע מהמלל בפוסט, דעתי היא שהנבירה האינטנסיבית בעוולות העבר שנעשו לכל צד, מרחיקה את בא

ההידברות ואילו עצם בואו כרוך בשכחה המבורכת הנדרשת משני הצדדים לסכסוך. "

והנה כמטחווי זריקת אבן מביתי משוכת צבר בלב רחובות , מאובקת זנוחה, ועליה מבצבצים פרות הצבר, אין חפץ בם. הפרות שנזנחו לטובת פרות אקזוטיים וקלים

לגידול וקטיף.

היה גם ניסיון לגדל זן של צבר ללא קוצים שלפני שנים מספר ראיתי חלקה כזו במושב בית עובד, כנראה שהניסיון או הדרישה לא הצדיקו את המאמץ.

"מרכז מסחרי"

לא הרחק ממשוכות הצבר, בשכונה משנות ה 50 בה אני מתגורר מתנוסס לו המרכז המסחרי משני צידי הכביש, מרכז ארכאי שמסוגו ניתן עוד למצוא פה ושם

ושהסיבה לכך שלא הוחלף ב"קניון" או משהוא מודרני יותר היא להערכתי בעיות בפיצול הבעלות ובהיותו נטוע על אדמת מנהל, יש להניח שעוד מספר שנים שריד ארכאי

זה לתכנון האורבאני ה"פרקטי" והמכוער של שנות ה 50 יעלם.

ומהו המרכז המסחרי? , שרשרת של "בטונדות" על עמודים – במקרה הזה 3 בטונדות שלאמצעית שביניהם כנראה לא היה דורש כבר אז , שעל כל אחת מהן 3

חנויות שיועדו לשרת את השכונה.

והחנויות – קיוסק , מספרה (עיצוב שער), מכולת , עדיין חיות ומפרנסות את בעליהן, ובעיקר מוסיפות את נופך שנות ה 50 – "רטרו" של ממש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *