טובה

טובה

Print Friendly, PDF & Email

הפוסט המקורי מ 13 מרץ, 2008
p349

שקיעה

המשך מפוסט קודם .
דודתי האהובה טובה, או טושה בכינויה מבית אבא , שקעה לתוך עצמה בתהליך מהיר של קריסת הזכרון, דמנסיה בשפת הרופאים.

יצחק בעלה יצא מהאשפוז לביתו, והמשיך לבקר מדי יום את טובה במחלקה הסעודית במוסד בני ברית שעל הכרמל. שומר עליה כבבת עינו, משתלח בצוות כשצריך ונותן גם "מתת יד" למטפל מסור.

בפרץ אחרון של חיות , הוא מחיה תכנית ישנה לעבור לאותו בית האבות כדייר בדיור המוגן, סוחב אותי ואת שוש בת אחותו מתל אביב, לראות את הדירה הקטנה ולהתייעץ לגבי הרהוט.

ועד מהרה המעבר מהבית בשדרות קיש מושלם, הוא בקומה השנייה וטובה במחלקה הסעודית. שקט מטעה וזמני.

יום אחד אנו ישובים יצחק ואני בחצר הקטנה, על השולחן תפוח עץ , והוא פולט ונאנח (כמה פולני!) ,אוי אין כבר מי שיקלף לי את התפוח, ברמז לטובה שהייתה נוהגת לקלף את התפוחים ולהגישם ליצחק או לנו ולילדינו.

כך תמיד, מעין מחווה קטנה של תשומת לב אישית, יחד עם הגנה מפני החיידקים האכזריים המתחבאים להם בקליפות הזהובות.

ללא אומר נטלתי את הסכין לקלף את התפוח וכך כרסמנו לנו בשתיקה את שארית הפגישה.

עברו כחודשיים ואני מובהל יחד עם שוש לרמב"ם בחיפה. יצחק כבר הספיק לדבר עם הרופא לבדו, וכעת הוא ממתין עמנו משפחתו הקרובה: -שוש בת אחותו ואני בנה של גיסתו- זהו. אנו נכנסים לרופא ללא יצחק , בסבר פנים רציני מוסבר לנו שיצחק סובל מסרטן כבד במצב מתקדם , אין מה לעשות ,תפקודו ילך וירד ומה שנותר הוא לשמור על אכות החיים. אנו יוצאים למסדרון ומדברים , יצחק, אני מציע, בוא תעבור למחלקה הסעודית שם יקל עליך להתנהל וגם תהיה קרוב לטובה ,ויצחק מקבל זאת ללא כל התנגדות.

שוש ואנכי נוסעים להסדיר את הדבר עם ההנהלה, ואני אמור להתייצב למחרת בבית החולים כפי שקבעתי עמו.

פגישה

בבקר אני מתייצב ברמב"ם , יצחק כבר לבוש ארוז וחסר סבלנות. תהליך השחרור מבית החולים נגרר לו לאיטו ומסתיים סוף סוף ואנו נוסעים ומגיעים לבית האבות בשעת הצהריים. עולים במעלית ,דלת המחלקה נפתחת יצחק ואני בפתח. זוהי שעת ארוחת הצהריים, המטופלים יושבים איש איש במקומו חלקם באדישות, חלקם מדברים לעצמם ואולי לשכניהם השקועים בעצמם, ליד שולחנה של טובה, כרגיל, מקום פנוי.

המטפלים זוקפים את ראשם ועוקבים אחר יצחק, הדור ומוקפד בבגדיו, ושנינו מובלים לשולחנה של טובה.יצחק ניגש אליה ופניה מוארים, הוא מרים אותה והם נצמדים לחיבוק, הצופים ובכללם אני נסערים ,דמעות זולגות. חלף הרגע, יצחק ישוב במקומו כאילו חלה בו מטמורפוזה, כמו כולם, הוא וטובה כבר שקועים במלאכת האכילה.

שיגרה של עבודה וביקורים שבועיים מתחילה ,והנה אני מובהל, הפעם לבית החולים רוטשילד; יצחק מאושפז.תמי ואני נוסעים ומגיעים בערב, יצחק שוכב ,במסדרון חצי ערום, חשוף לעין כל ומחייך אלינו בעייפות , אני מקים מהומה קטנה שבעקבותיה עוטפים את מיטתו בפרגוד ונגשים אליו לשמוע אותו. ואני יודע, רק נסתלק והמצב יחזור לקדמותו- הרי מערכת הבריאות המפוארת לא בנויה לכגון אלו.

חלפו מספר ימים , יצחק נפטר. בעצת ה"סוציאלית" אנו לא לוקחים ללוויתו את טובה, היא בתוך עצמה בטח לא תרגיש בשינוי ומוטב לה ללא מהומות ושינויים כך אני מצדיק את עצמי , וליבי כבד.

סוף

6 חודשים לאחר מכן ,בלילה ,אני מובהל לבית האבות. טובה ,כבר הוצאה לחדר אחר, צדדי ,דקות אחרונות ומרות, אני לידה.

בהלווייתה ולזכרה אני קורא ממה שכתבה היא, באידיש, בספר הזיכרון (נדפס בשנת 1977 ונמצא ברשותי) לעירה הרחוקה פרצ´ב, מקום לידתם שלה של אמי ושל

אבי.

לילה בפולין 1942

רקע:העיירה פרצ´ב שוכנת בפלך לובלין שבפולין, מסביב לעיירה היו אגמים רבים בסיס לדייג ומסחר בדגים. וכמו כן יערות מסביב ,ומסיבה זו היו

בה גם הרבה מנסרות ומזפתות.

הגרמנים הגיעו לעיירה בסוף שנת 1939 ומפברואר 1940 החלו החיים הקשים ליהודים, בתחילה כוננו הגרמנים ממשל יהודי- יודנראט, שתפקידו היה לספק את

צרכי הגרמנים מסים , ועבודה.

יהודים רבים מתחילים להירצח, האקציה הראשונה ה"מסודרת" ארעה באמצע שנת 1942 ובה הועברו כ 75% מיהודי העיירה למחנות והמשרפות, באוקטובר אותה

שנה הייתה כבר פרצ´ב "נקיה" מיהודים.

מרבית תושביה היהודים כ 6000 נפש הושמדו, חלק קטן ממשפחות אימי ואבי שרד.

בקטע הבא ,מתארת טובה איך נמלטו היא אימי ושני אחיה נחום ורישק באחת מהאקציות המאוחרות יותר. להערכתי בעלה ושני ילדיה של אמי נתפשו ונשלחו לגורלם

באקציה הראשונה.

ובתרגומי לעברית:

…תכננו להימלט לאיזור הארי של ורשה, אך באחת האקציות המאוחרות , איתרע מזלי לפגוש את מלאך המוות 3 פעמים באותו היום.

בעיירה נפוצו שמועות על כך שבתחנת הרכבת עומדים 60 קרונות ריקים, היה זה מספיק להבין שבשעות הלילה תהיה אקציה של האס אס ובני בריתם האוקראינים.

בבית כולנו כבר ערוכים בבגדינו , לא הלכנו לישון, מוכנים להימלט בכל רגע.

ב – 3 לפנות בוקר נשמעת נקישת מגפיהם הכבדים של הגרמנים הצועדים ברחובות , הם פורצים דלתות ומתקרבים לבתינו.

דרך תעלה מתחת לבית אנו חומקים ומתחבאים .

מקרוב ,בגינה הסמוכה שמענו בכי של ילד, לידו שכבה ירויה זקנה לידה ביתו של הרב (אפשטיין) ואשתו של מנדלקורן, הילד הפצוע קשה זעק לאימו. ליבי התפלץ

מכאב, מה עושים? הגרמנים בעקבותינו והרי אף רופא לא יקבל פצוע יהודי. האקציה ממשיכה, חיינו תלויים על חוט השערה.

מעבר לשדות אני חנה ושני אחיי מגיעים לרחוב לסקר המוביל ליער ולמנסרת העצים בה עובדים אחיי.

על אם הדרך עוצר אותנו פולני ושואל: האם איננו יודעים שעכשיו אוספים את היהודים , בואו איתי חזרה לעיירה הוא מצווה ,תופש אותי בזרועי, והחל להוביל אותי

חזרה.

אחיי מתנפלים עליו ומתגוששים עימו והוא צורח, בכל רגע יופיעו הגרמנים.

שראה שלא יוכל לאחיי ,החל לדרוש כסף ככופר נפש, אחיי נתנו לו כמה מאות זלוטים והוא הלך לדרכו.

התקדמנו למנסרה, ושם יצא האחראי ושאל: מה עושות כאן הנשים? הוא הורה לנו להיכנס לחדר שבו היו כבר נשים יהודיות נוספות שנמלטו והגיעו לכאן.

נכנסתי לחדר, אך מייד יצאתי וברחתי משער המנסרה, והתחבאתי ביער. הספקתי עוד לראות את משאית האס אס מגיעה, נשמעו יריות חיסול , כל הנשים שבחדר

שבמנסרה נרצחו. …..

אחרית דבר

טובה וחנה אימי בורחות ומגיעות לוורשה , שם בעזרת מסמכים מזויפים הם מצליחות לשרוד עד לשחרור, טובה מתחתנת עם יצחק ואימי עם אבי ושתי המשפחות

מגיעות לארץ בשנת 1949 לקריית חיים.

האחים נחום ורישק שורדים את המלחמה ונשארים בפולין עד 1956 ,שנה בה מגיעים לארץ אף הם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *