התפוררות

התפוררות

Print Friendly, PDF & Email

הפוסט המקורי מ 10 מרץ, 2008
p346

המקלחת,

כמידי שנה בחורף , פועלים אדי המקלחת החמים את פעולתם במגעם עם התקרה הקרה, וכתמי עובש מזן שחור ומגעיל במיוחד, מתפשטים להם.

בתחילה , עולות להן נקודות בודדות ומבודדות, ואני אומר לעצמי, טוב, צריך לזכור בשבת לנקות במטלית, וכך גם הייתי עושה בעבר.

בשנים האחרונות, כבר ברור לי שלא בשבת הקרובה ואף לא בזו שאחריה , יבוא המזור.

אני עוקב , בדאגה מסוימת, בתקרה המשחירה, בנקודות ההולכות ומתחברות לכלל רצף שחור אחד. ומבטיח לעצמי הנה עוד קט יבוא האביב ובמבצע אחד של ניקוי וקרצוף יוחזר הבוהק הלבן לתקרה.

תמהני האם בעוד מספר שנים, קצב ההתפוררות יגבר , נוותר על המאבק השנתי. והבעיה תהפוך לבעיה של יורשינו?

גם הסדקים הניבעים לנו בקירות הבית מאריכים להם ומעמיקים מדי שנה כאותם הקמטים בפנינו, תמי חוששת שיום אחד ייפול הבית על ראשינו ואני מהסה אותה , ו"מרגיע" : יש להניח שנעבור לעולם שכולו טוב עוד לפני הקריסה.

יש יופי מסוים בתמונות התפוררות; בכלל ,מלנכוליה חביבה עלי מאוד, והנה בשיטוט אקראי ברשת מצאתי תמונת התפוררות מופלאה, כך בדיוק נמצא זוג שלדים חבוקים בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו לפני שנה באיטליה, "רומיאו ויוליה" קראה להם התקשורת, מובן מאליו. מפוררים לנצח.

ומאידך, הגדר החיה שלפני ביתנו, שכה נפגעה בקרה ושהוספדה על ידי , עדיין משמרת מספר עלים ירוקים כהבטחה לאביב שבפתח.

השיח הציבורי (בעצם התקשורתי),

לעתים קרובות, אמירות של סלבריטאי תקשורת או מרואיין , מלמדות יותר מכל על ההתפוררות בשטח הציבורי שבו מתנהלים חיינו שלוש דוגמאות:

גיא מרוז בתוכנית אקטואליה עם המנחה גל גבאי בדיון על הפעילות בעזה – צריכים כנראה למות אלפים כדי שהנהגתנו תגלה שיש צורך לעשות שלום.

כשמאלן בהכרתו אני מתפלץ לרדידות שבה "מגלה שערוריות מקצועי" גילה את השלום, (אף אחד אחר לא יודע על כך), ודי בכך שנרצה ;הכול ייפתר ברוח תרבות האינסטנט הנושבת במקומותינו.

דוגמא שנייה ,יום לאחר הפעולה בעזה שבה נהרג חייל ,מטיחה אימו שלא היה בליבה טענות לו היה בנה במותו מפסיק את הקסאמים או שילדים בשדרות לא יקטעו רגליהם, אך מכיוון שזה לא יקרה , המנהיגים אשמים בכך שלא שמרו על הילדים.
אי אפשר, ואין לדון משפחה על צערה.

את התקשורת במקרה זה ,דווקא כן.

דוגמה שלישית, ידיעת בקר מ NRG שמשודרת גם בחדשות; ראשי ישיבת מרכז הרב, לאחר שגירשו את שרת החינוך, מסרבים לקבל את אולמרט לביקור תנחומים. יען כי "לא פרק את סוכת האבלים אצל משפחת הרוצח, וגם אללי "לא הפסיק השיחות אם אבן מאזן" ואם הדוגמאות הללו הם לא חלק המעיד על התפוררות אז מה כן?

דוגמא אחרונה, בתכנית הבוקר המופלאה של שי ודרור – הם פוצחים במעין מערכון המתאר את העתיד הצפוי לנו: על פיגועים, פעילות נגד של ישראל וחוזר חלילה עד לשנת 2035 , ללא תכלית.

מחד ,הרי זה מה שקרה עד היום ולכן המערכון נכון ומבליט את חוסר התוחלת, בציניות הראויה, מאידך כך הם (שי ודרור), נוהגים תמיד, בשוויון נפש גמור לכל נושא. מרדדים את הנושא עד דק ומשליכים, העקר שיצא חידוד טוב, והמאזינים ואני בתוכם צוחקים עד דמעות.

הצחוק מהול בעצב, כבאותה הבדיחה על אם שכולם צוחקים ולועגים לבנה. והיא ,דואבת מפטירה: אם לא היה זה בני, הייתי צוחקת גם אני.

בקיצור, לעג ולהג יש למכביר , פתרון ובעיקר – חמלה, איין ,כלום, גורנישט ,נאדה.

אבל אנו, המבקרים, יודעי הכול, נציע פתרון אחיד לכל בעיותינו, פתרון הלקוח מבית המדרש המודרני והאמריקאי כל כך : תרצו מספיק חזק…. (תנו לצה"ל לנצח …)

ההתייחסות לצה"ל וסוגיות בטחון – כתהליך מפורר

סוגיה אחת כדוגמא להתייחסות לא פרופורציונאלית ,הינה סוגית השבויים והנעדרים.
זה זמן שקיימת התייחסות מיוחדת לסוגיה זו , ודווקא התייחסות שאינה צינית (לכאורה ),והמבטאת יותר מכל את ה"ביחד" הישראלי, החמלה וההתגייסות הציבורית.

אלא שהאירוע הייחודי הזה המקרה המיוחד הזה נובע משלוב בלתי קדוש של ציניות וצביעות שפוליטיקאים ותקשורת אוהבים להתפלש בו.

בהתייחסות לנושא השבויים והנעדרים חלקתי את הצבור לפי שלשה מאפיינים:

חלק ראשון ,צבור המשרתים בצבא ,במילואים ומשפחותיהם הקרובות ועליו נמנים גם כמובן משפחות השבויים והנעדרים.

החלק השני ציבור גדול הולך וגדל שאינו משרת בצבא, ומטבעו אינו מתעניין יותר מדי בעובר על הציבור הראשון

והחלק השלישי, ההנהגה – ערב רב של מובילים : פוליטיקאים, שלטון מקומי , אנשי ממון אומנים ומבצעים וכמובן התקשורת על כל אגפיה כולל מובילי תרבות ביזאריים ככל שיהיו , רני רהב,משתתפי תכניות ריאליטי וכן, גם ההוא מהפרסומות ל"מחסני תאורה" .

ה"מובילים", כאמור מתחלקים בינם לבין עצמם לחלק הולך וקטן של כאלו ששרתו או בניהם משרתים בצבא ולחלק גדול יותר שהבין כבר מזמן היכן החמאה מרוחה.

בהתייחסות הציבורית לצה"ל התגבשו לפיכך גם מספר גישות אופייניות מנוכרות כולן שבהכרח נובעות גם מהחלוקה שלעיל:

לצה"ל עצמו, מתייחסים ב"גוף שלישי" צה"ל יגיב, צה"ל מתכנן וכו. (בעבר: ישראל תגיב, ישראל מתכננת וכו).

לצבא עצמו כגוף; יחס של ספקנות וחשדנות, גנרלים ואדמירלים הנלחמים זה בזה (בעבר מיטב בנינו ובנותינו) וכבזבזנים עושקי הקופה בציבורית.

למשרתים בסדיר ומילואים נאיביים ופראיירים.

לנפגעים ולחללים של צה"ל – הם הרי מסודרים כבר כלכלית ,דרך מערכת הביטחון – חוב החברה שולם, וכן יש גם יום בשנה ,יום הזיכרון, שבו העם כולו איתם בכאבם החשבון סגור.

ומה לגבי השבויים והנעדרים – כאן הכאב חשוף ומתמיד, ומשרת גם את מאבק המשפחות. הכאב מהווה גם אייטם תקשורתי וכמובן במה לנגוח פוליטי ע"י הפוליטיקאים.

כולם ביחד נתלים בצו היהודי של פדיון שבויים, גם אם היהדות רחוקה מהם כמרחק מזרח ממערב.

לרגע, מתגבשת איזו שהיא הכרה שהדבר בר ביצוע.אך ישולם התשלום; יוחזרו הבנים, ובזאת תמלא החברה הישראלית את חובה לנושאים בעול,כמה קל.

 

כמובן שאין בכך כלום עם המציאות , למעט קומץ המשפחות עצמן שזהו כל עולמן.

ברמה הלאומית מחירי עסקאות הם מחירי שוק, וכל עוד זהו שוק של קונים (אנחנו) המחיר מאמיר, אלו הכללים, ועל פי אותם כללים גם מונבטים זרעי החטיפה הבאה על פי הכדאיות העתידית.

וכך, למרות שיש לחתור לעסקת חילופי שבויים כל העת , נדרש להתמקד בתקיפה וסקול של פעולות האויב ביתר שאת , לכל זמן שיידרש.

והזמן הנדרש רב מאוד, ויש להכין ולהתכונן אליו.

 

תערובת של הנהגה חלולה ותקשורת ריקה שיצרנו והעלינו במו ידינו, מאיימת עלינו לכלותינו ורק הקדוש ברוך הוא מצילינו מידם ; האומנם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *