משם ומכאן

משם ומכאן

Print Friendly, PDF & Email

הפוסט המקורי מ 27 פברואר, 2008
p340

דברים שרואים משם

לא מזמן ,טרם להכרזת העצמאות של חבל קוסובו נזדמן לי לשוחח בבלגרד על ארוחת צהריים עם גוי סרבי. השיחה התגלגלה כמובן להכרזת העצמאות הצפויה של חבל קוסובו ;הבעתי את פליאתי איך הצליח טיטו מנהיגה של יוגוסלביה לאחר המלחמה, לשמרה זמן כה רב כישות אחת. האם היה זה הודות למשטר הרודני שלו?

עמיתי השיב לפליאתי,שאת זאת יש דווקא לזקוף לגישתו החיובית של טיטו ,שדאג להפליה מתקנת כלפי החבלים הנחשלים דוגמת קוסובו ולהשקעות ענק של המדינה שם בחינוך ותשתיות.

בהמשך סיפר על ביקוריו כחלק מעבודתו בחבל קוסובו, על הנחשלות הרבה בה נתקל הן אצל המוסלמים והן ב"איים " של המיעוט הסרבי.

הבזבוז הגדול של חיי אדם ומשאבים שגרמה המלחמה המתמשכת בארצו הביא למצוקה ואבטלה גוברת בסרביה של היום. ומכאן המשיך לדיון על הנעשה בארצנו על הבזבוז הרב הנובע מהמלחמות באזורינו וציין בביקורתיות את המסכנות הרבה של הפליטים הפלשתינאים.

כדי לחתום את הנושא מיידית, השבתי לו במתן דוגמא מעצמי ,פליט יהודי-שנולד במחנה פליטים בגרמניה, ומכונת ההשמדה שעברה וכיסחה את משפחתי באירופה.

המסר הובן והוטמע. חיש מהר התגלגלה לה השיחה למחוזות אחרים ובטוחים ;מזג אויר, טיב היין ,טיב הבשר המקומי….מסתבר שדברים מסוימים מתבהרים דווקא ממרחק .

במקום אחר; בבומבי, אני מעלעל בעיתון ומוצא שתי ידיעות מעניינות. הראשונה על שימוש חדש ומצמרר שנעשה באפר גופות ששורפים בהודו ושאין להם דורש. שימוש כחומר ניקוי למדיחי כלים.

לטענת המשתמשים עולה האפר בטיבו על כל חומרי הניקוי הקיימים, ומחירו 5 רופיות (חצי שקל) לק"ג, ללא תחרות!

כתבת התחקיר דרשה וקיבלה את תגובות המשטרה הצפויה: "לא ראיתי ולא שמעתי", קצת מצמרר ומזכיר סבונים אחרים משומן אדם, למרות שבהודו כולם מקבלים טיפול אחיד לאחר מותם (הטבעי) – שריפת הגופה.

ידיעה שנייה בעניין החוזר על עצמו של מנהג המוהר שבצידו התנכלות לנשים.

הפעם הידיעה היא על צעירה בת 23 , שתלתה את עצמה לאחר התנכלויות חוזרות ונשנות מצד בעלה, אימו ואחותו, שעשו לה את המוות, תרתי משמע.

הנערה ,ממשפחה ענייה, לא הביאה מספיק מוהר למשפחת בעלה וזו הציקה לה בשל כך. ולהוסיף חטא על פשע, עברה כבר שנה וחצי לנישואיה והיא טרם הרתה!

וההצקות , קללות עלבונות ואף מכות. בעדותה של אמה, עולה שהאם הייתה מודעת למצב בתה, אך טענה שלא ניתן היה לעשות דבר- פטליזם הודי במיטבו.

והסוף; בוקר יום א , תלתה עצמה המסכנה בחבל מהתקרה, בעוד יתר דרי הבית ישנים.

מדי ביקור אני נתקל בידיעות מסוג זה , מתי אקהה ואעבור עליהם לסדר היום?

יומן קריאה

אין כשעות הטיסה מתאימות יותר לקריאה אינטנסיבית, זמני נוצל היטב, וכך נוספו שני ספרים לספר שסיימתי לקרוא לפני כן.

הראשון; זיכרונות מהזונות העצובות שלי של גבריאל גרסיה מארקס בהוצאת עם עובד, מספר על עיתונאי זקן ובתולה צעירה שמסדרים לו כמתנה אחרונה בבית הזונות הוותיק . זיכרונותיו ומחשבותיו הם כל אשר נותרו לו והנה אובססיה ואהבה חדשה מרעננת תוקפת אותו לבתולה הילדה ,פרכוס אחרון של אושר.

כתוב ביד אומן של גרסיה מארקס , ולמרות זאת ספר שניתן לוותר עליו .

השני; השחיין של ז´וז´ה באנק בהוצאת כתר.

הסופרת גרמניה ילידת 1965 שהוריה הגיעו לגרמניה לאחר שנמלטו במרד ההונגרי של שנת 1956 למערב.

הספר, הינו סיפורה של נערה מתבגרת קטה אחיה ואביה , תלושים , מסתובבים הם בהונגריה לאחר שאימם נטשה וברחה לגרמניה מייד לאחר המרד.

קשר מיוחד עם אחיה, והתבוננות של הנערה בעולם חסר הפשר של המבוגרים שמסביבה.

סוד קסמו של הספר; התיאורים המינוריים עד למאוד של המציאות הקשה והאכזרית הנגלית לעינינו – מצוין.

והשלישי; הצל של אנדר, ספר מדע בדיוני של אורסון סקוט קאדר בהוצאת אופוס, ספר המשך ל"המשחק של אנדר" שאותו קראתי כבר מזמן או בעצם ספר מקביל לקודם, המספר על אותם האירועים מנקודת מבטו של ילד אחר – "בין", גיבורו.

הספר , מרתק ונקרא בנשימה אחת ולדעתי אף עולה על קודמו,ומכיל תובנות מרתקות על קרבות ומנהיגות .

יחד עם זאת , בסופו של יום, אני חש אכזבה מסוימת המשותפת לקריאתי בספרי מדע בדיוני שרובם אינם מצליחים להשתחרר מהז?אנר של המערבונים: קרב בצהרי היום שבו האקדוחן הטוב מנצח את האקדוחנים הרעים, והעיירה ניצלת.

זכורים לי "בית העם" בקרית חיים "אורות" בקרית מוצקין ו"ספיר" בקרית ביאליק , שם היינו חוזים במערבונים ואח"כ במערבונים המתקדמים יותר ה"איטלקיים" שבם הדם נשפך כמים, ההנאה הייתה שלמה למרות שמבנה העלילה כמעט ולא השתנה, רק התפאורה והדמויות.

משום מה במרבית ספרי המדע הבדיוני שקראתי , העלילה למרות תחכומה (ראה גם שר הטבעות) והעולמות החדשים והמופלאים שנוצקו בדמיון הסופר, העלילה, שבה וחוזרת על אותו המוטיב.

ולמרות כל ההסתייגויות – מעולה.

קסם הקולנוע

קשה היום לתפוס , מה היו לנו, אלו שימי התיכון עברו עליהם בשנות הששים הרחוקות , בתי הקולנוע בקריות.

לא אגזים אם אומר ,שההליכה לסרט של מוצאי שבת הייתה לנו כטכס דתי ,כאותו יהודי ההולך בבקר השבת לבית הכנסת או להבדיל הנוצרי לתפילת יום הראשון בכנסיה, כך התייצבנו אנו בשערי היכל הקודש הלוא הוא אולם הקולנוע.

ראשית, הייתה ההתארגנות. בחוף הים בשבת, או במסיבה של יום השישי . קודם כל יש לקבוע לאיזה סרט הולכים,באיזה בית קולנוע, מי ומי בהולכים (בעיקר אלו בנות מצטרפות), ותורו של מי לעמוד בקופות עם פתיחתם ולקנות את הכרטיסים לכולם.

אחר כך להתלבש, ולא פחות חשוב ,להסתרק. לצאת לאסוף את החברה ולהצטרף לחבורה העומדת ברחבה שלפני האולם, מלהגים מחליפים רכילות וסוקרים את הצבור הגדול שמחכה לפתיחת הדלתות.

שלושה בתי קולנוע התחרו על ליבינו: הראשון הקרוב לביתי – "בית העם" עם הרחבה הגדולה שלפניו , קולנוע "אורות" שבקרית מוצקין , שהקהל המצפה לפתיחת הדלתות עולה ונדחק בין הברזלים ולתוך הצומת, שבית הקפה \פלאפל – מריו בפינה הקרובה אליו. והאחרון ,קולנוע ספיר בקרית ביאליק ה"יקית" של אז, הסולידי והשקט מכולם.

הדלתות נפתחות ומתחילה הנהירה פנימה, האורות כבים ומגיע תורו של היומן אותם סרטונים על אירועים שקרו כבר לפני ימים רבים ועתה אנו רואים אותם בעינינו (הטלביזיה טרם נולדה!)

הסרט מתחיל; מלווה פה ושם בשריקות, גלגול בקבוקים, ובדיחות של ה"פושטקים".
יד מהססת מגששת וממששת; אות להמשך.

באמצע הסרט הפסקה, זוהי העת שבה מחליפים את גלגלי הסרט בחדר ההקרנה ושליחים על אופניים יוצאים דחופים להחליף את גלגל הסרט עם אולם הקולנוע שקריה האחרת , אולם שגם בו ,מטעמי חסכון ,מציג אותו הסרט,בדרוג זמנים שונה.
וכך באחת ממהרים כולם למזנון. ארטיק, שתייה ,ושוב האורות כבים, עד לסיומו של הסרט.

האורות נדלקים האור מסנוור משפשפים את העיניים ויוצאים לחושך ללוות את החברה לביתה ולהתמזמז .

באמצע השבוע יציאה נוספת לסרט הפעם אקראית יותר ללא טקס מיוחד, מספר חברים, בדרך כלל בנים,קובעים ויוצאים , לרב סרטי מלחמה או מערבונים.

כך מדי שבוע ,בקביעות מרגיעה ,נהגנו בימים הרחוקים והקסומים של נעורינו.

לעתים נדירות, יציאה לעיר הגדולה (חיפה) ,מלווה בריגוש של מגלי ארצות, להצגות היומיות.
שם, במחיר כרטיס אחד ניתן לראות שלושה סרטים ברצף , בקולנוע "אמפי" או "ארמון".

בסיום ההקרנה, נפלטים מוכי סנוורים בצהרי היום לרחוב הרצל. משם לרחוב אבן סינא באוטובוס 51 המוכר, ( Home away from home) – הביתה, לקריות.

הרפתקה .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *