הפוסט המקורי מ 11 יוני, 2007
p49

התערוכה

לפני מספר שנים ראינו תמי ואנכי תערוכה בביתן הלנה רובינשטיין בת"א על אודות הקבוץ,
התערוכה הציגה את החיים הקיבוציים מנקודת ראות של מספר יוצרים והרשימה ביותר את שנינו, וביחוד דיברו אלינו שלושה מהמוצגים: הראשון אזור מעוצב כמסדרון ב"בית הילדים" שבו המגבות האישיות של הילדים תלויות על שורת קולבים וליד כל מגבת מילה, שאז לא הבנתי את הקשרה, השני סרט וידיאו שהכין בנה של שוש ז"ל מכינרת שנפטרה מסרטן ודיבר אלינו, בהיות תמי ילידת כנרת ובהיות שושז"ל חברתה הטובה של בת דודתה עמית ו גם לנו יצא להיפגש עימה והשלישי הר של אנשים יצוקים בגבס פיהם פעור והם אחוזים זה בזה כבצבת אנושית.

הסרט

והנה לפני מספר ימים 6.6.07 ,במקרה בטלויזיה בערוץ 2 ,חזינו בסרט תעודי שהוכן יחד ועל יוצרי התערוכה (ראה תקציר בהערה 1 להלן).
הסרט מרגש ומעורר מחשבה, התרכז בשתי דמויות מבין האמנים שיצרו את התערוכה , האדריכל חגי לשעבר מקבוץ הזורע שעיצב את החלל בתערוכה והאישה שהכינה את מיצג המגבות שניהם כמו יתר האמנים "בוגרי" קיבוץ וכמו רובם חיים זה שנים מחוץ לקיבוץ.
האישה מקיבוץ מרחביה מתגוררת בטבעון (לצערי לא קלטתי את שמה תיקרא להלן –יוצרת מיצג המגבות) הסבירה את עבודתה בנושא זה בהקשר של הלינה הקבוצתית וחיי הילדים של אז כחברה בתוך חברה או כמאמרו של האדריכל על עצמו "חיינו אז בקיבוצים שונים" קרי הילדים והבוגרים.
את המגבות אספה מחבריה של אז למחזור והמילים הסבירה , הן המלים של המטפלות שהתהלכו בחלל : תקומי, תתלבשי, להתרחץ כל אותם מילים פונקציונאליות- נטולות גוון אישי וחם.
הסרט לווה בקטעים מסרט שהוכן כנראה על הקיבוץ , מלא בפאתוס של פעם, ומהלל את הטיפול בילדים שהוצאו מהוריהם על מנת שאלו יוכלו לעבוד ושעות המפגש עם הילדים יהפכו ל"זמן איכות" כמקובל היום בלשוננו.
הילדים בידיהם של המטפלות "שעברו הכשרה מתאימה" יחונכו לעצמאות וחיי שיתוף וכל אותה עת המצלמה מלווה היבטים שונים של חיי הילדים בקיבוץ של פעם : ההשכבה, העבודה בשדה, הלימודים , האכילה והרחצה המשותפת וחיי החברה.

הנושאים בסרט התיעודי היו להווית החיים המעצבת של "בוגרי" הקיבוץ ביניהם האמנים יוצרי התערוכה .
בהיותם אמנים, ולפיכך בעלי יכולת ביטוי ורגישות , יכולים היו הם להגדיר בראיה אחורה את השינויים באישיותם ובתפישת עולמם שיצרה הוויה זו . בלשונו של חגי האדריכל "הייתי לנכה רגשית".

החוויה של גידול מחוץ לבית ההורים יצרה אצל חגי צורך עז להיות עם ילדיו זמן רב ככל שניתן וללוות אותם בלכתם לישון וביקיצתם, אותם השעות הקסומות והאינטימיות של המעבר מחיים והשקיעה וההתעוררות מ"מוות השינה".
מספר תאורים של " יוצרת מיצג המגבות " – הקיר של חדר הילדים שליד מיטתה היה לתחליף אם. מולו הייתה מתכרבלת ובלשונה התמציתית והמצמררת:"יש לי הרבה שעות קיר".
התאור שלה את מגבת האישית שלה: מגבת משבצות כחולות כמו מגבת מטבח פשוטה בלשונה "המגבת הציבורית שהייתה למגבת האישית שלי".

כמו גם הרגע "המכונן" של עזיבת הקיבוץ :לאחר שרות החובה ביקשה אישור מהקיבוץ לחתום קבע ולכך התנגד הקיבוץ. בשיחה ברור קצרה עם המזכיר, הוא אמר לה שהמשמעות פשוטה, להישאר בקיבוץ ולקבל את דין התנועה או לעזוב, וכך באחת בצורה סתמית היא עוזבת את ביתה.
היום ממרחק השנים היא שואלת בבכי, איך זה אתם שלימדתם אותי שירי ביאליק נתתם לזה לקרות?! .
משפט קצר שהכל בתוכו.
הנה פרשנותי לקטע הקצר והמזעזע : "לימוד ביאליק" קרי לימוד הערכים וההומניות שבקיבוץ, נתתם לזה לקרות – ההורים נדרסו, ומרצונם הם, במכבש האידיאולוג, גם הם קרבנות שניטרלו עצמם מההורות השאירו הכל ל"מערכת הקיבוצית" ופנו לבניית הארץ והפרחת השממה.

המציאות

די עד כאן בסרט, ומכאן להקשר האישי – תמי גדלה גם היא להוויה זו בקיבוץ כנרת אך יצאה עם הוריה אבינעם וחנהלה שעזבו את הקיבוץ כשהייתה בכתה ב לקיבוץ דורות ומשם התגלגלה לאשקלון …
דווקא לה זכורה החוויה של לגדול בבית הילדים כחוויה נעימה ,כשההורים שלה באים מדי ערב שרים ומספרים סיפורים להנאת יתר הילדים, והכיף של שבת, ישנים אצל ההורים בחדר בארגז המצעים.
יחד עם זאת היא זוכרת את המעבר לקיבוץ דורות ופתאום צורך לרחצה משותפת עם ילדים זרים בקיבוץ החדש ואת מאבקה להתרחץ לבדה מידי ערב.
תוך הצפייה תמי נזכרת באמירה שנאמרה בסרט ע"י המטפלות בצאתן מהחדרים "ראש לקיר" – ופרושה להסתובב עם הפנים אל הקיר כדי שלא תופרע שנת הצהריים של הילדים בפטפוט שהמטפלות מחוץ לחדר, מסתבר שהאמירה הפדגוגית הזו לא הייתה ייחודית רק למטפלות בכינרת.

גם אני שהיתי בקיבוץ- קיבוץ יפעת (ראה הערה 2 לעיל) שנה אחת לאחר שאמי נפטרה בקרית חיים. אבי נאלץ היה לעבוד ולא יכול היה לטפל בי ,הציע והחליט ב "עצה אחת עימי" שאני אעבור לקיבוץ- שם הרי יש לי דודה וסבתא ובני דודים, וכך היה- למשך שנה אחת בכתה ה.
בקיץ נפטרה אימי ומייד לאחר כחודש – בתום החופש הגדול הצטרפתי לקיבוץ כילד חוץ.
התבקשתי לישון כמובן יחד עם ילדי הכתה בבית הילדים – מתחם שכלל חדרים ל 4 ילדים, מקלחת משותפת ומטבחון, האכילה הייתה בחדר אוכל לילדים שהיה אז ליד חדר האוכל הכללי של ה"חברים".
הרעיון לישון ולהיות יחד עם הילדים במשך מרבית היממה, היה לי ,שלא גדל באווירה הקיבוצית , לסיוט. מיד סירבתי לו ולא הייתי מוכן לשמוע על כך בשום פנים ואופן.
בסופו של דבר נעשתה פשרה: אני אישן אצל סבתא שלי שרה בחדר האחד ששימש לה סלון וחדר שינה בלילה. ביום אלמד עם הכתה, בצהריים אהיה עם כולם בבית הילדים (שם הייתה לי מיטה לשעות היום) ובערב אחזור לסבתא.
"אשרי יתום אני" יכולתי להגיד לעצמי כמאמר שלום עליכם, משהושגה הפשרה( ראה הערה 4 להלן).

עיר וקיבוץ

בקרית חיים

של פעם הן לפני המעבר שלי ליפעת וגם לאחריו,שיחק תמיד הקיבוץ תפקיד

נכבד והיה שזור בחיי ללא הפרדה. הקשר החזק בין אימי חנה לאחותה ולאימה שבקיבוץ הביא אותי לשם פעמים רבות, אם בחג הקיבוצי הגדול – סדר פסח ואם בחופש הגדול שבו כבר בכתות הראשונות של בית הספר היסודי הייתי נוסע לבד לקיבוץ ,באוטובוס מהקריות לצ'ק-פוסט (ראה הערה 3 להלן) ומשם באוטובוס נוסף, לעמק יזרעאל ה"עמק" של ילדותי.

צילום: 1ה"עמק"
דודי הפולנים היו נעלבים תדיר כשאטקה דודתי שעבדה ורכזה את ענף הלול הייתה

עסוקה בהוצאת "משלוח" של אפרוחים עופות לתנובה ולא התפנתה אליהם "כראוי" . והנה היא אטקה המתוקה חוזרת כרגיל באחור חיוך טוב על פניה, מתנצלת ומפייסת אותם והחברותה המשפחתית חוזרת.

צילום: 2אטקה ויצחק – ביפעת

בעלה של אטקה יצחק בן ישראל שכנויו “יצחק יצחק " איש התרבות,חבר לשעבר

בלהקה הצבאית של הבריגדה ,כתב את שירה (להיט באותם ימים) "כל הדרכים מובילות לרומא" כותב ב"דבר לילדים" ומפליא בחרוזיו בכל עת של התכנסות ציבורית.
ובשבילי הקבוץ, פוסעים להם הטיפוסים הצבעוניים של מייסדי הקיבוץ שהם מהדורה מלאת להט של אנשי משפחה ממזרח אירופה , והדומים לאותם אנשים שכה הכרתי, האודים המוצלים מהאש באירופה ושהיוו אז את רובו ומניינו של ציבור ה"עולים החדשים" בקרית חיים. עליהם נמנתה משפחתי כך גם רוב המשפחות שהתגוררו אז בשכנותינו ברחוב כ"ז.
ולימים שכבר לא היה באופנה שרחובות יסומנו באותיות הא"ב, כמה אירוני שונה שמו ל " רחוב הקיבוצים"!

הטיפוסים בקיבוץ היו שונים ומשונים – ה:אידיאולוג" המרצה את משנתו בין שצריך ובין שלא צריך מטיף ומוכיח בשער , הלא הוא פורום חדר האוכל.

ה"עסקן" זה שמקבל את דין התנועה, מרבית ימיו מחוץ לקיבוץ ונהנה ממנעמי השלטון הצנועים של אז. וביפעת של פעם גאוות הקיבוץ הלו הוא החבר חיים גבתי, לימים שר חקלאות בממשלת ישראל.

"איש התרבות" דוגמת יצחק דודי מעין שליח ציבור שכמובן בכל ארוע נושא דבריו ולעתים גם מרוב שחיקה הופך לטורח על הצבור.

"איש העבודה " אותם אנשים שתקנים שעיקר מהותם העבודה הקשה הרי הם לוז הקיבוץ כולו, כך לדוגמא זוכר אני למשל את מרכזת גידולי הירקות אישה צרובת שמש ואמה של שוש מכיתתי ביפעת.

מכשנתודעתי לספריו הראשונים הנפלאים של עמוס עוז: ארצות התן ומקום אחר , חוויתי לפתע את ההכרה שבעצם הארץ כולה מנוקדת בקיבוצים ובשביליהם פוסעים אותם הטיפוסים שחשבתי שרק אני מכיר אותם מהקיבוץ האישי שלי, הגילוי הזה ,חיבב עלי ביותר את כתיבתו, כתיבה שבה תוארה ההויה הקיבוצית לפרטיה וביד אומן.
הטיפוסים האלו ואחרים שהתהלכו להם בשבילי הקיבוצים כולם , היו עבורי "הקיבוץ של פעם".

יצחק ,בעלה של טושה דודתי שהתגוררנו עימה בשכנות בקרית חיים, עבד בזמנו בצרכניה בקרית חיים ולימים בתנובה. מלא היה בטענות כלפי הקיבוצים והאפליה לטובתם שלה זכו מטעם המדינה. במכסות הייצור במסוי בתשלום הנמוך לצריכת החשמל והמיים ובנושאים רבים אחרים. הדברים נראו לי ככפירה בעיקר ובלהט הגנתי על הקיבוצים – מקימי המדינה והנושאים בעול, בקיצור על כל "ההתיישבות העובדת" כפי שנקראו אז הקיבוצים.
מכבסת המלים שהיום היא בעיצומה פעלה כבר אז בהיקף קטן.
למשל הביטוי ההתיישבות העובדת ,לידתו בתורת העבודה של א.ד. גורדון ובחלוצים התמימים מיסדי הקיבוצים.
מוטקה חדש סבה של תמי ששמע על עיסוקה החדש של תמי נכדתו (פתחה בזמנו חנות עתיקות ושמונצעס) פנה אליה במבוכה, נו את עכשיו חנוונית? באחת חזרנו למקצועות היהודיים של פעם ,כאנטי תיזה לניסיון הקיבוצי היומרני לברוא יהודי חדש ,איש עבודה נושא חרב לכשצריך, ושוחר תרבות במהותו.

צילום: 3סבא מוטקה
מה לעשות ובצוק העיתים הפך הביטוי לדרישה להטבות מהמוסדות ולהרגשת "מגיע לי" לא מוצדקת מחד מאידך הציבור הכללי חש תחושת עלבון ,כביכול העבודה של אלו שאינם ב"התיישבות העובדת" אינה נחשבת.

דוגמא נוספת : בתנועות הנוער של אז ואצל כולנו רווח המושג "לצאת להגשמה" הלו הוא הערך העליון של כל חבר בתנועות הנוער בקרית חיים ובמדינה של שנות ה 60 . ופירושו, להיות בגרעין שעולה לקיבוץ חדש או מצטרף לקיבוץ קיים.כביכול אין "הגשמה" אישית אחרת ובאם ישנה היא נחותה מההגשמה הקיבוצית.
האידוקטרינציה הזו הייתה כה טבועה בי עד שבכל הזדמנות בווכוחים עם דודי הגנתי על העמדה הקיבוצית בחירוף נפש, הרי גם במו עיני ראיתי את חיי העבודה הקשים ואת חיי השיתוף והיצירה התרבותית ביפעת ואף נתקנאתי בהם בחברי הקבוץ וילדיהם על האווירה האידילית..
לימים נסדקה האידיליה , בעיר קיבלנו לגיטימציה לחברה ה"סלונית" החברה שיצאה מהתנועות הנוער והעדיפה מסיבות שבהם רקדו לצלילי הפלטרס אלויס פרסלי וקליפ ריצרד ובהמשך גם הקיבוץ ירד מגדולתו החלו בו "קלקולים" ובהמשך הגיע לאן שהגיע.
ליוצרי התערוכה והסרט התיעודי יחסי אהבה שנאה עם הקיבוץ ,וגם אנו שגדלנו לצידו ולצילו מתגעגעים לקיבוץ של – פעם שלא יחזור.

דור המשך

בסיום הצפיה בסרט מתקשרת אלנו איה, שגם היא צפתה בסרט התפעלה ואומרת היא לי – אבא רציתי באמת לדעת ובמקרה חשבתי על זה עוד לפני הסרט , היית בקיבוץ האם לנת בלינה המשותפת? ומה עמדת אמא?

כמה מעט חושב אני יודעים ילדים על הוריהם ,המובנים מאליהם. כך גם אני מה מעט יודע אני על הורי וכמה אי סימטרי הקשר.

מצוקה של ילדי יושבת בתוכי כמועקה אישית ולעיתים קרובות לא ניתן אפילו לבטאה ,הד לרגשות אלו ניתן למצוא בכיתוב שהופיע לפני שנים בעיתון ומצוי על המקרר במטבחנו

הפיסקה לקוחה מפתיחת מאמר ביקורת של אירי ריקין על ספרו של הסופר הצכי מיכאל ויווג – אהבת אב:

הערה 1 –הסרט התיעודי שהופיע בטלוויזיה

תקציר:
תוכן התוכנית : קיץ 2005 הוצגה במוזיאון תל-אביב התערוכה "לינה משותפת" שעסקה בחוויותיהם של יוצרים שונים כילדים בבית הילדים בקיבוץ. הסרט עוקב אחר שישה אמנים, יוצאי קיבוץ, באמצע חייהם, היוצאים למסע אישי נוקב. בחודשים שקדמו לתערוכה, עוררו תהליכי היצירה את חשבון הנפש שהם מנהלים עם ההורות, עם העבר ועם הממסד הקיבוצי. שילובם של קטעי ארכיון, הלקוחים מסרטים שהפיקה התנועה הקיבוצית בשנות ה- 50, יוצרים ניגוד לכאבם העכשווי והאותנטי של האמנים. סרט על התחושות, הכאבים והזיכרונות הנובעים מהחוויה הייחודית של הלינה המשותפת שהטביעה את חותמה על עיצוב נפשם כילדים ועל חייהם כאנשים בוגרים וכהורים. הופק בשיתוף הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה. זכה במענק פיתוח לסרט התיעודי, פסטיבל הסרטים הבינ"ל, חיפה 2005. זכה בפרס התסריט, פסטיבל מונטנגרו, יוגוסלביה 2006. בליווי כתוביות בעברית. בימוי: תמר פיינגולד, הפקה: שולה שפיגל. שנת הפקה: 2005

שפה :עברית

מפיק :הרשות השניה

שנת הפקה :2005

הערה 2 – קיבוץ יפעת

השם נגזר משמה של יפיע המקראית המזוהה ביאפא הסמוכה.

תהליך העלייה לקרקע
קיבוץ יפעת נוסד בשנת 1954 כתוצאה מאיחודה של קבוצת ”השרון” עם חלק מחברי גבת שעזבו משנת 1951 את הקיבוץ המאוחד והצטרפו לאיחוד הקבוצות והקיבוצים. אליהם הצטרפו שתי קבוצות – חברים משדה נחום וממחניים. הנקודה החדשה, שנקראה בתחילה באופן זמני ”איחוד השרון – גבת”, זכתה לבסוף לשם הסמלי ”יפעת”.

הערה 3 –צומת הצ'ק-פוסט

צומת הצ'ק-פוסט, הקרוי היום "מחלף הקריות" (על אף שהוא די רחוק מהקריות), אחד מעורקי התחבורה הראשיים בעיר, ובעבר נקודת "צוואר בקבוק". שמו של הצומת – צ'ק פוסט – ניתן לו עוד בתקופת המנדט הבריטי (1919-1947), ומשמעותו מחסום מידי שמוקם לזמן קצר על מנת להפגין נוכחות ביטחונית ואולי לתפוס טרוריסטים.
פעם היה הצ'ק פוסט גם צומת של רכבות, ולא רק של כבישים. בנוסף על הרכבת לאורך החוף, שבתוואי שלה אנחנו "נוסעים" בטיול זה, חיפה הייתה תחנת המוצא של רכבת העמק – שלוחה של מסילת הברזל החיג'אזית שהקימו עוד הטורקים בימי שלטונם באזור, בעזרת מהנדסים גרמניים, במטרה לקשר בין אזור מכה שבסעודיה לבין נמל חיפה. שיא פעילותה של רכבת העמק היה בשנות ה-40 של המאה ה-20, לאחר מכן נפסקה פעילותה

הערה 4 –מתוך שלום עליכם מקור הביטוי אשרי יתום אני:

"מי הגיד לו לאליהו שאני שולה דגים מהנהר אינני יודע.
בשל דגים אלו כמעט עקר ממני אחת משתי אוזני.
נס נעשה לי , ששכנתנו פסי ראתה זאת וחשה לעזרתי :
וכי כך מכים יתום ?!
אחי אליהו התבייש והרפה מאזני. הכל מגנים עלי, אשרי , מה טוב חלקי ,יתום אני!"

שלום עליכם, מוטל בן פסי החזן (כל כתבי שלום עליכם, כרך שביעי) תל אביב דביר 1966