דלהי ינואר 2008

דלהי ינואר 2008

Print Friendly, PDF & Email

הפוסט המקורי מ 22 ינואר, 2008
p332

יעילות – הודו?

דלהי , יפה ומרווחת כתמיד , לפחות כך באזורים הייצוגיים שלה, מקדמת את פני במזג אויר נעים וקריר , הרבה יותר נעים מגל הקור שפקד אותנו בארץ.

הכיכרות מוקפות בגדרות , מאמץ עצום של הקמת רכבת תחתית (פאזה II) מתנהל כאן במקביל וביעילות.

לצורך העניין חולק הנתיב למקטעים שהוצעו במכרז למספר חברות, חברות שלא תעמודנה בתנאי המכרז כולל לוחות הזמנים תוצאנה החוצה וחברות שתעמודנה בלוח הזמנים יקבלו מקטעים נוספים, שיטה פשוטה ויעילה להשגת תוצאות. כפי שסופר לי הועמד בראש החברה שאחראית על הפרויקט כולו הודי , מנהל בן למעלה מ 70, שכבר הוכיח עצמו בבניית קו רכבת באזור גואה, מעוניין ומאלף במיוחד על רקע הביצועים הלא כל כך מוצלחים של גופים ממשלתיים בהודו.

ועוד הפתעה , חברת TATA , קונצרן הודי ענק יצרן מכוניות ומשאיות הכריזה על יציאתה לשוק הצפויה בספטמבר של מכונית ל4 נוסעים שתעלה 2,500 דולר לצרכן!

ראיון גאוני שיכול להצליח ובגדול, בעצם זוהי מכירת "חלום של מכונית לכל פועל" בסגנון ההודי ובהתחשב בכמויות ההצלחה כבר מובטחת.

בן שיחי סיפר לי שעם ההכרזה כבר פנה אליו איש התחזוקה של משרדיו והתעניין בקבלת הלווה לצורך רכישת המכונית.

המכונית לא עונה על תקני פליטה מזהמת מערבית ולפיכך מיועדת לצריכה במדינות העולם השלישי, מי צריך יותר מזה?

ול"ירוקים" והמתחסדים במערב כבר עונה ראש ממשלת הודו שנמצא בביקור בסין, עד עכשיו ניצל המערב את מאבי העולם ללא חשבון, עכשיו תורינו! (בלשון חופשית שלי).

לאור העובדה שיצרני המכוניות כולם בקשיים מסוימים וכולם מבקשים להגדיל מכירות במדינות המזרח העולות, ולאור העובדה שהמכוניות האמריקאיות הזולות ביותר נמכרות בכ 10,000 דולר , בולטת עוד יותר המכונית הנ"ל ששמה דרך אגב ננו NANO והיצרנים במערב (כולל יפן וקוריאה) מביטים בעיניים כלות.

האם זה סופה של הריקשה ברחובות הודו?

ערכי משפחה

בערב, בארוחה במלון עם עמית הודי , ננדה, אנו יוצאים למרפסת ומולנו גוש גדול ואפל של הפארק עירוני, השיחה מתגלגלת לנושא הפארקים ולשאלה האם הם מהווים מקום "בילוי" לזוגות אוהבים שאין להם מקום אחר להיפגש בו.

ננדה מספר שהפארקים, ובכלל מקומות נידחים בלילה מהווים סיכון רב ויש להתרחק מהם ,לפני זמן מה נאנסה בחורה שהגיע עם בן זוגה לפארק שמולנו, בן הזוג הוכה קשות והתוקפים; מסתבר ,חיילים ששוטטו להם באזור.

בתקיפות טוען ננדה שבהיבט הזה אין כמעט מעשים "שלא יעשו", הצעירים חיים עם משפחותיהם ואף עם הם עובדים ומתגוררים מחוץ לבית כמו בנו למשל הם מצטופפים 3 בחדר והפרטיות נעלמת. ומכאן גם חלק מהלחץ המשפחתי להינשא, ומוקדם.

כבן המעמד הבינוני הגבוה , ביתו (כבת 25) הבלתי נשואה מדאיגה אותו והוא פועל במרץ להשיג לה חתן כבר מספר צעירים הוצעו לה אך כולם נדחו.

לטענתו גם היום לאחר כל ה"קידמה" מרבית או כל הנישואים מוסדרים ע"י המשפחה.

וכאן חזר על סיפור נישואין הוא, כקצין צעיר הרחק מהבית שכבר ראה עולם , קיבל מכתב מאביו המבשר לו שמצאו לו מועמדת לנישואין, בסופו של דבר חזר לחופשה הביתה, פגש את המיועדת ונישא לה.

ומאז הם חיים באושר ועושר.

סנגור נלהב של נישואין מוסדרים מצאתי בו, וכל נימוקיו זהים לנימוקי ה"דוסים" אצלנו- ההתאמה הכלכלית והמעמדית החשובה כל כך ליציבות הנישואין מושגת בניגוד לאקראיות של תהליך ההתאהבות הטבעי .

ולראיה האחוז הגדול של קשרים יציבים המושג בשיטה הזו.

לא ליביתי את הוויכוח, רק סנטתי בו שיכול להיות שממרומי גילו החיבור שלו למציאות של ילדיו והצעירים בכלל קלוש ופער הדורות פועל את פעולתו.

כבר כתבתי כאן על הפעם הראשונה בה נתקלתי בנושא ההיחס הגרוע לנשים מנהגי המוהר ובכלל.

בבואי למשרד מקבלת את פני מונה, הפקידה המקומית, כרסה בן שיניה והיא נעה בכבדות. בפעמים קודמות הראתה לי בגאווה את צילומי החתונה שלה, ועכשיו היא מסיימת את הריונה הקשה שחייב היעדרויות רבות מהעבודה.

כה גאה היא בכך שבן עומד להיוולד לה, באולטרה סאונד בחודש החמישי הרופא הבטיח לה בן ואפשר לבטוח בו, כי בחודש מתקדם כל כך הרופא לא יהין להשלות.

הרי אם הדבר היה מוקדם יותר והייתה אפשרות לבצוע הפלה, הייתה ידיעה על תינוקת (נקבה!) מציבה דילמה בפני האם, וייתכן שההפלה הייתה נבחרת כמוצא בלתי נמנע לסיטואציה. והרופא גם הוא חלק מדילמה זו.

בסוף השבוע הקרוב מבשרת היא לי היא עומדת להיכנס לבית החולים לביצוע ניתוח קיסרי, באותו יום רביעי נפרדתי ממנה ואיחלתי לה לידה קלה ומהירה.

יום חמישי במשרד בבוקר , התבשרנו על לידת ביתה של מונה.

הפתעה מרה למונה לבעלה ויותר מכך למשפחתו- האם יעמוד קשר הנישואין המצב החדש ובאשליה שהייתה שהנה הולך להיוולד בן זכר, שקדמה לו?

יומן קריאה

ג.מ. קוטוזי

לסופר הדרום אפריקאי זוכה פרס נובל לספרות ממוצא אפריקנרי, התוודעתי זה עתה בספרו "חרפה" הספר מעוטר הפרסים , ריתק אותי ובלעתיו בנשימה אחת.

הסיפור הוא סיפורו של מרצה גרוש באוניברסיטה בקייפטאון שלאחר חילופי השלטון (לבן בשחור), שעקב פרשיית אהבים עם סטודנטית מודח מתפקידו ועובר תהליך של "התפרקות" ממעמדו הנכחי לחיים בחווה נידחת של ביתו ומשמש כמאכיל כלבים באגודת צער בעלי חיים , ושורף את גוויותיהם של הכלבים ה"עודפים" שאין להם ביקוש ומקום.

תאור התהליך מרתק וכך גם תאור ההוויה של האפריקנרים שכמה מהם הכרתי בעבר ומכיר גם היום. הן בעבר בהיותם שליטי הארץ וגם כיום, בקיומם הלא בטוח , ללא עתיד ברור, ודבקות אדירה באדמה ,וה"חווה" הנידחת כסמל לכל אלה.

אין ספק כתוב ביד אומן ותהליך ההתפרקות של גיבור הספר אנלוגי במידת מה לעובר על הקהילה האפריקנרית.

מייד הזדרזתי וקראתי את הספרים "נערות" ו "עלומים" ספרים יותר אוטוביוגרפיים של הסופר:

הראשון על ילדותו של הגיבור ילד "אפריקנרי" ביחסי אהבה שנאה בתוך המשפחה ולקהילה יחד עם אהבתו הגדולה והמיסטית ל"חווה האפריקנרית" של דודו.

והשני על הגירתו ללונדון ניסיונו להיטמע כאנגלי והחיבור האמיץ הפנימי לדרום אפריקה.

בשני אלו כבר התעייפתי , ואני מניח שאם הייתי קורא אותם ראשונים לא הייתי לוקח ליידי את "חרפה" יחד עם זאת שניהם מרשימים ומרתקים והוו עבורי השלמה ראויה לספר המעולה – "חרפה".

מה עוד?

הרוח שורקת בעגורנים, לידיה ז`ורז, הוצאת הספרייה החדשה ו ספור שמתחיל בדמעות של אשרת קוטלר

למרות שהספר הראשון מעוטר כדבעי וכתוב בצורה מעניינת לא הצלחתי לצולחו, כנ"ל לגבי ספרה של אשרת קוטלר שלטעמי כתוב בצורה ירודה ואף לא מפצה על כך באיזה תוכן מענין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *