לפני שסגרו את המרפסת

לפני שסגרו את המרפסת

Print Friendly, PDF & Email

הפוסט המקורי מ 30 נובמבר, 2007
p316


ערב שישי ,שנות ה 50

קריית חיים רחוב כ"ז – הבית, אני כבן 6 ואולי 8? , אימא ואבא מתלבשים ומלבישים אותי חגיגית , ואנו הולכים כמנהגינו בקיץ ל"דוד" נחום ולאשתו ברחוב המקביל כ"ח. נחום בעצם הוא גם קרוב משפחה רחוק מצד אימי והקשר חזק ונמשך עוד משם, מפולין הרחוקה.

אימא ואבא סופרים עד 3 ומניפים אותי באוויר עד שלהם נמאס; לי זה אף פעם לא.

בדרך אנו משחקים במשחקי מלים ,להם ,להורי, העברית חדשה וקשה,ואילו אני כבר שולט בה והתחרות על מציאת מלים על פי הגדרה או באיות נכון נגמרת בניצחוני המתוק, ואולי בעצם נתנו לי לנצח? אין כבר את מי לשאול.

משנכנסנו לביתם של נחום ואשתו פֶסַלֶה , מקדמת את פנינו המולה ומיני כיבוד, בעיקר עוגת לֶיְקַח ותה רותח בכוסות זכוכית דקות . התה נמזג שוב ושוב מהקומקום שדומה ולא שובת ממלאכתו.

אני פונה הצידה לענייני, שומע רדיו קורא או משחק עם אחד הילדים האחרים – אין כאן רבים מדי, נחום ואשתו חשוכי ילדים.

בהמשך למדתי , שבשכנות לנחום מתגוררת רחל בת כתתי היפה והייתי דוחק בהורי לבקר כאן כדי שאולי , במקרה,אצליח לפגוש אותה, מאוכזב תדיר שהמפגש לא התקיים.

סוד כמוס וגלוי הוא, שנחום ופֶסַלֶה לא מחליפים מילה עם אחיו הג?ינג?י של נחום, מִיכְל ועם אשתו, האיבה שרוחשת ורושפת מקורה בפֶסַלֶה , סיבתה כמוסה ואולי אף נשכחה ברבות הימים , אך אני יודע שנחום כמה לראות את אחיו וכך בהיחבא שניהם מתחמקים ונפגשים מחוץ לבית.

כל זאת יודע אני מבדלי השיחה והרכילות המגיעים לאוזניי מהמבוגרים, המערבבים בשיחתם עניני דיומא עם רכילות עסיסית.

לפני שנים מספר בביקור חולים ברמב"ם אני נתקל ב פֶסַלֶה שדוחפת על כסא גלגלים את נחום, כבר חולה במחלה סופנית , מה עבר עליהם איני יודע אבל את מִיכְל הלוא הוא מיכאל הג?ינג?י עוד הזדמן לראות מאוחר יותר שעבר לדירה קרוב לדירת הורי בחיפה.

שמות האחים מתגלגלים בלשוני , עקבותיהם נותרים בזיכרוני ובחולות הפוסט הזה.

המרפסת

לא עובר זמן רב , החום מעיק, ועוברים למרפסת המוארת והפתוחה לרחוב, שני שולחנות נפתחים לאחד מתקבצות הנשים ולשני הגברים , הקלפים נשלפים ומתחיל משחק הרמי, אני עובר בין השחקנים זוכה ללטיפה או צביטה ומציץ בידיים , מנסה להבין מתי יש ל"רדת" – לגלות מספר קלפים , ובכך להתקרב לניצחון להקטין סיכון אך גם לאבד יתרון ההפתעה .

המרפסות ממול ומסביב חלקן חשוכות ;דייריהן הלכו כנראה לשחק אצל ידידיהם, ובחלקן אותו הסידור נוהג, חבורות של נשים וגברים מקובצות למשחק הקלפים – או אולי רק לי היה נדמה .

אט אט חולפות השעות, בקולות נמוכים השיחות נסיבות על "שם" ;המקור המשותף לכולם, העיירות בפולין. על האנשים שחלפו ,היערות, המחבואים האקציות והפגישות והבירורים לגבי שרידי משפחותיהם שערכו לאחר המלחמה ואצל חלקם טרם תמו .

המלים מרחפות סביבי, לא מובנות, לקוחות מעולם אחר.

לקראת חצות, קמים בכבדות, אני כבר עייף וחלק מהדרך חזרה אני נישא גבוה, על כתפיו של אבא כדרך בה נישאים היום נכדיי.

הביתה

עוד יום שישי תם הגענו הביתה .

הפיג?מה, גם בקיץ , מולבשת והסלון של היום הופך לחדר שינה.

בצד ניצב לו הבופה הלו הוא המזנון, ועליו כלי קריסטל נוצץ או שניים מכובד משהוא, בו אין נוגעים .

באמצע "שולחן לכל" עם 4 כסאות שולחן נפתח ופשוט שיוצר ביצור המוני וחדר לבתינו כמו ליתר הסלונים שאותם הכרתי אצל חברי. השולחן מוזז לאחר כבוד לעבר הקיר.

הספה הירוקה נפתחת למיטה להורי, אני במיטתי מסתכל בתמונה שליד מיטתי, פלג מים באחו עם בית כפרי, אירופה כאן, מסתכל ונרדם – אושר.

למחרת בשבת אני יושב לשחק באחד מהמשחקים המועטים שברשותי הקליידוסקופ, מסובב אותו ולנגד עיני נגלים עולמות צבעוניים הנבראים ונהרסים מדי סיבוב.

אבא משחק במצלמה החדשה ומבקש ממני להצטלם, רגע קסום אחד, ממש לפני הצילום אני מסב את ראשי לכוון השולחן ומגלה לתמהוני שני קליידוסקופים,פניתי חזרה להצטלם והרגע נלכד בזכרוני ובמצלמה.

רק לימים שנתקלתי בצלום הקטן, בקופסת נעליים שהכילה צילומים מהתקופה,הבנתי שסוד משותף היה  לקלידוסקופ ולזכוכית השולחן (התצלום הראשון למעלה).

אותות הזמן

לימים איבדה המרפסת מזוהרה , הצורך בחדר נוסף והאופנה הכתיבו סגירת המרפסת בתריסי אסבסט שהוחלפו בתורם בתריסי אלומיניום עם רפרפות פלסטיק, פצעים פעורים של רפרפות חסרות נפערו, והשיכון ה"עממי" הלך והשתנה, עם תוספות בניה עד ללא הכר.כן וגם אני הפסקתי כבר מזמן לישון עם פיג?מה.

פה ושם בשכונה שכוחת אל יש ואני נתקל בבתי שיכון כזה, מקורי, ללא כל שינוי – פרץ נוסטלגיה עז בא  וסוחף אותי באחת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *