חורף 2007

חורף 2007

Print Friendly, PDF & Email

הפוסט המקורי מ 17 נובמבר, 2007
p302

החורף בא

החורף החל, מתאים לי ;הקור מורגש חזק בבוקר,בערב החימום עובד ובלילה שמיכות הפוך.

בניגוד גמור למקום העבודה שם אני שרוי בעולם אחר המנותק מהסביבה הפיזית; בועה של טמפרטורות קבועות ואורות ניאון.

אבל בערב בבית ,התחושה הנעימה של מלנכוליה, מגיעה וממכרת.

בעצם מאז ומתמיד למעט עד לאחר הצבא אהבתי את החורף, הקיץ בוהק ושמח מדי לטעמי, והשמחה אצלי כפולני מצוי לא שלמה מאולצת משהוא, הרי בסוף הכול ייגמר בבכי כפי ששיננו לי היטב בבית ילדותי.

את השמחה נשאיר לברזילאים או לפוחזים קלי הדעת, לנו יאה הרצינות והמכובדות, וכל כך קל להתמכר לעצב ,ים של שירים נוגים , רק האזן לשירים הישראלים ואתה כבר מכור.

וכיון שאני קורא ומשוטט ברשת מצאתי גם משהוא לציטוט:

שיחה מקרית עם אישה בתחנת האוטובוס:

גיליתי כבר שאני נמשך לדמויות האלו, הלוזריות משהוא, עם גילויי ההשלמה שלהם, שלא בהכרח נובעת מחוסר ברירה אלא השלמה שתחילתה יכולה להיות מסיבות שונות אך המשכה בהטמעה פנימה והתיאורים המינוריים הללו מהדהדים בי.

ייתכן והדבר הוא מאותות הגיל , אני חוזה במרקע, רואה מקומות אקזוטיים בעולם ומלמל לעצמי- הנה עוד מקום שלא אבקר ,הנה עוד חוויה שלא אחווה .

כנראה שקהלת צדק , עם הגיל באה השלמה ותחושת "הבל הבלים הכול הבל מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש" ; בשלב זה הרגשתי דומה אך ללא המרירות שאולי משתמעת מהמשפט, ואולי גם היא המרירות בוא תבוא?

האם יש לכך קשר (נראה לי שכן), להעדפותיי לטקסטים מינוריים ש"לא עושים עניין", אך הם בבחינת מועט המחזיק את המרובה.

לא אין המדובר ב"אנדרסטייטמנט" האנגלי שבא ממקום גבוה, קולוניאלי בבחינת "אנו הבריטים סמל האיפוק אתם הילידים פועלים ממקום של רגשות וגחמות" ומתנשא בעצם אמירתו . המדובר בטקסט מינורי כדוגמת הטקס הבא ;הלקוח גם כן מפוסט של שלומית.

בעצם הספרים של סראמרגו שאליהם נדבקתי לאחרונה מלאים בחומר "כזה" המשרה מלנכוליות .

הדמויות הולכות בעיניים עצומות או פקוחות אל גורלן, והמספר,אי שם למעלה בתפקיד מעין אלוהי ,מלווה את ההתרחשות מתבונן ומעיר.

והסוף – תמיד מר.

ראה לדוגמא תאור מינורי של העקירה, של הגיבורה בלימונדה ובן זוגה באלתאזר ממקומם, למקום חדש .מתוך ספרו של ז?וז?ה סאראמאגו – דברי ימי מנזר בהוצאת הקבוץ המאוחד \ הספריה החדשה .

מזכיר לי את המורה לספרות- ברעם , בתיכון קריית חיים שהגדיר לנו תלמידיו את "ספור הטרגדיה" כספור שבו הגיבור הולך אל גורלו מתוך ידיעה ". אין ספק; הגדרה נכונה גם לקיומינו בחלקים שונים ומשונים של חיינו.

לכאורה אם הולכים עד הסוף בנושא ההשלמה הרי מה יותר חזק מהביטוי היהודי "צידוק הדין",

הביטוי ששיאו באמירה של קרובי הנפטר (במתכונת שקידש ספר איוב) " אדני נתן ואדני לקח יהי שם אדני מבורך" .

לאדם שאינו מאמין בקיום אלוקי ואינו הודי, ההשלמה הזו קשה ואולי בלתי ניתנת להשגה.

ובנימה אופטימית זו נסיים את הקשקוש הפילוסופי הקטן הזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *