שעת נעילה

זה זמן מה שבערוץ הראשון משודרת הסדרה "שעת נעילה" שעיסוקה במלחמת יום הכיפורים ובשבוע הבא אמור להיות פרק הסיום שלה. ככלל הערוץ הראשון מאז האירוע של ניסיון לפירוקו הפך מערוץ מסואב, אפרורי, משמים, וחסר יחוד לערוץ איכותי של ממש ברמה של ה BBC ומביא נושאים וסדרות מהמעלה הראשונה כולל תכניות ראיונות ואקטואליה.

על הסדרה

וכך גם סדרה זו, כבר בפרק הראשון התלהבתי מהמשחק ומהצגת הנושא, אלא שכבר מהתחלה נתקפתי באי נוחות מדרך הצגת הנושאים וביחוד מהערוב הגס של נושאי ה"פנתרים השחורים" והקיפוח העדתי שתפסו כאן נפח ניכר עד לכך שנדמה בסדרה שהניצחון במלחמת יום הכיפורים הושג ע"י נציגי הפנתרים ושבעת המלחמה ממש תפש הנושא נפח ניכר ביותר.

עד כדי כך שהתזות של ד"ר אבישי בן חיים מומשו כאילו בזמן אמת בעת המלחמה.

אבישי בן חיים מתוך ראיון

מה איפה גרם לי להתכווץ במקומי , ראשית ממרומי גילי כמי שהיה בן 27 בעת פרוץ המלחמה נשוי ואב לתינוק קטן כלומר הייתי עד לאירועים. גויסתי כאיש טכני למילואים בח"א ושניים מגיסי וחותני השתתפו בה כלוחמים קרביים . על הקרבות והמהלכים שמעתי כמו כולם באמצעי התקשורת ובשיחות עם אנשים שהשתתפו בהן ממש.

נושא הקיפוח העדתי כפי שמככב בסדרה צרם לי, לא כך התנהלו האירועים והסילוף הזה שכנאה יש לו מטרה במקרה הטוב לעורר עניין במקרה הרע לפלג לסכסך למטרות של מי שתפר את העניין .

דומה אך שונה בעודי מביט בטלביזיה של יום שישי בכתבה על הבחור שישב בכלא תאילנדי מספר הבחור על תלאותיו שם ואמו מוסיפה "בני עבר שם שואה" הקלילות הזו שבשימוש בביטוים ונושאים כבדים וערבובם כלאחר יד הופך את הכול לבליל גדול של גועל נפש לפחות עבורי.

ראה כאן תגובה בעתון הארץ של לוחם שריון שלחם ברמה באותה מלחמה.

שעת נעילה" פוגעת בזכר חברינו. חבל שנוצרה
דורון נשרי
26.11.2020

אני, דורון נשרי, מספר אישי 2158120. במלחמת יום הכיפורים לחמתי בחיל השריון כמפקד טנק שוט קל. מן המלחמה ההיא, שבה הייתי עלם בן פחות מ–20, שבתי שלם בגופי, אך חבול קשות בנפשי. לא רק מוראות המלחמה והמראות שהיה עלי ועל חברי לראות הם שחיבלו בנפשי הצעירה. עיקר הסבל נבע ונובע עד היום מאובדנם של החברים, שרק מזל וגורל הפרידו בין מותם לחיי. רק אדם שזכה לחוות רעות לוחמים יבין את רוח הצוות, המחלקה והפלוגה בחיל השריון, וממילא יהפוך אחווה ורעות אלו לערך נשגב.

והנה, ראה מישהו הזדמנות "אמנותית" להפוך את אירועי המלחמה ההיא לסדרת טלוויזיה, אשר עלילתה מתרחשת ברמת הגולן ובמוצב החרמון. הרבה מאוד כסף ומאמץ הושקעו בסדרה "שעת נעילה" המשודרת ב"כאן 11". רק שמחשבי העלויות לא תקצבו באופן ראוי את התחקיר לסדרה, ובניית הסיפור ניזונה מאירועים מן התקופה ההיא שאין להם דבר וחצי דבר עם מה שקרה בגולן באוקטובר 1973. אני וחברים נוספים מאלו ששרדו רוצים להביא את הדברים על דיוקם עד כמה שאפשר, ובעיקר, להפסיק את ביזיון חברינו שנפלו בקרב, המוצגים באור מעוות ובחוסר רגישות משווע.

הייתי לאחר תקופת ההכשרה שלי איש צוות טנק 3א' בפלוגה ח', בגדוד 74 של חטיבה 188. חברי לצוות היו דוד גולן מקרית שמונה, בחור מאיר פנים, מצחיק ונוח לבריות, בן למשפחה קשת יום של עולים מאיראן. נהג הטנק היה משה נילי, בחור גבוה, נאה, מחייך תדיר וחברי בנפש. מפקד הטנק היה קובי ויידנפלד, בן קיבוץ איילת השחר, בחור עדין, טוב לב, שקט ומופנם, חרוץ, וכזה שאתה מרגיש אליו חיבה והערצה מרגע שהכרת אותו.

"שעת נעילה", מרתקת ומצוינת ככל שתהיה, תשודר ותחלוף, ושוב לא נלמד כלום
ויידנפלד וגולן נפלו. נילי לא חזר לעצמו לאחר המלחמה, ורק שמועות הגיעו לאוזני לגבי מה שעבר עליו לאחר ששוחרר מצה"ל. אני, בן למשפחת פועלים מנשר, יצאתי לקורס מפקדי טנקים ולא חזרתי לגדוד בגולן. את מקומי בטנק תפס תותחן אחר. איציק תורג'מן מחיפה. גם הוא נפל ביום הכיפורים. אני לחמתי בסיני במסגרת גדוד 433 בחטיבה 500, עד שנפצעתי בקרב בעיר סואץ.

מעולם לא עלו אצלנו בפלוגה ב–73' ענייני פער עדתי. לוחמי השריון לא נראו כמו הדמויות הפלקטיות בסדרה "שעת נעילה"
מעולם לא עלו בינינו בצוות ובין יתר חברינו בפלוגה נושאים כמו פער עדתי, התייחסות לבני הקיבוצים כמתנשאים, מצוקה בבית וכל יתר הנושאים שהסדרה מנסה לגרום לצופה להרגיש כאילו היו על סדר יומם של הלוחמים. לוחמים בשריון לא נראו כמו הדמויות הפלקטיות בסדרה. איש לא העז לגדל פאות לחיים של כוכבי רוק, איש לא שוחח במרוקאית עם מי מחבריו, ואשמח אם מישהו יצביע לי על פנתר שחור אחד שהיה לוחם בסדיר במלחמת יום הכיפורים. לו לקח מי מיוצרי הסדרה את עבודתו ברצינות, היה יכול להקים אנדרטת זיכרון ראויה ללוחמים. במקום זה, הדמויות אינן מתאימות לתקופה, למקום ולאירוע, והסדרה כולה נראית כמו חלטורה אחת גדולה.

47 שנים חלפו. המשכנו לחיות את חיינו. אין אחד מאתנו שלא צולק מאותם שלושה שבועות נוראיים. התחתנו, נולדו לנו ילדים, למדנו איש איש מקצוע והלכנו כל אחד בדרך שונה. ובכל זאת, מלחמת יום הכיפורים עדיין קבורה בנפשנו ובלבנו, וזכר החברים לא התעמעם עם השנים. רוב הוריהם כבר אינם, נשארו רק אחים, אחיות וקרובי משפחה אחרים. ועדיין, בלילות חוזרים הריחות והמראות. לחלקנו השתנו החיים לבלי הכר, והפחד ממלחמה נהפך למעין מגדלור המהבהב בלב. והנה באה הסדרה, מלווה בהרבה פרומואים יום־יומיים המשבחים את עצם יצירתה, והלב נחמץ. לא ככה רצינו שיזכור עם ישראל את שחווינו. לא ככה רצינו שתיראה גבורת הלוחמים בקרב וגבורת כולנו לשמור על צלם אנוש לאחר החוויה הזו. לא ביקשנו הנצחה, אבל אם היתה למישהו כוונה לעשות למען הזיכרון הקרוב ביותר למציאות, היתה עליו החובה לתחקר היטב ולהציג את האירועים כפי שהיו באמת. "שעת נעילה" פוגעת בזיכרון המלחמה ההיא ובזכר חברינו. חבל שנוצרה.

הכותב היה לוחם שריון ב–73‏19

לא שהתופעה חדשה, כך למשל מסכם קובי מיידן בהרצאה על נחום גוטמן את הפער בין הדימוי למציאות ומתייחס לסדרה זו שבה הוא מנהל דיון בסיומו של כל פרק.

תמצית הטעון היא שמתוך יצירות ספרותיות או קולנועיות למשל מלחמה ושלום או חלף עם הרוח אנו למדים על מלחמות האזרחים ברוסיה או באמריקה. והקורא\צופה יטמיע את הדימוי שיצר המחבר למלחמות האלו כ"דימוי" של המלחמות האלו.

 

גם כאן אני מניח שאם הייתי נער צעיר בישראל הצופה בסדרה , דמוי המלחמה הזו היה מתקבע אצלי בהתאם לכך.

נחמה אחת לי, מפרק, לפרק מתווספים לסדרה פרטים ודמויות מופרכות כמו העיתונאי המרדן ואהובתו של הקצין המנהלים מהלכים שלמים בתוך המלחמה, וכך אולי הצופים הצעירים שהיכרותם עם האירוע ההיסטורי יבינו שהם צופים בסדרה דרמטית מותחת אך לא באמת היסטורית. מי שירצה להתעמק בנושא חזקה עליו שימצא את הספרים או ראיונות של לוחמים שמתפרסמים מפעם לפעם בימי הזיכרון או שהתפרסמו ב 10 ,20 ,30 …. שנים למלחמה.

באשר למאבק העדתי. נכון הוא שהמשבר של ההנהגה שהופתעה בפרוץ המלחמה תוך היותה שבויה בקונספציה שלפיה לא יוכלו צבאות ערב לתקוף אותנו גרם הדחתה של הנהגה זו והחלפתה בהנהגה של הימין. והדחה זו הובילה בהמשך לשינויים מפליגים בתודעה הציבורית ובמעמדם של ה"מזרחיים". כל זה קרה כהמשך תהליך ש"הפנתרים השחורים" עוררו (מופיע בסדרה). אבל המלחמה עצמה התנהלה בהפתעה ובהלם גדול (מופיע בסדרה) הלם שהציבור כולו ואנוכי בתוכו חווינו, ואילו הקטע העדתי בתוך המהלכים ובתוך הלוחמים היה שולי מאוד.

ואיך אפשר בלי החיקוי הנהדר של ארץ נהדרת לד"ר אבישי