חורף כהלכתו 2019

חוות נוקדים

איזה חורף נהדר עובר עלינו השנה שלא כמו בשנים האחרונות, חוזר המחזור השבועי של גשם ואחריו סופ"ש של הפוגה, וכך גם הפעם בשינוי קל חמישי ושישי נקיים מגשם ושבת גשומה.

לפני כשבועיים יצאנו יחד עם פטל והדס לחוות הנוקדים שליד ערד לבילוי עם המשפחה מדגניה, בני הדודים לבית זית. הכל התחיל כמובן בקבוצת "מה נשמע" שהוקמה לכבוד הארוע ושבה ניכרה כבר התרגשות רבה וסערת התארגנויות.

מרבית המשפחה החלה את הארוע ביום חמישי ואילו אנחנו הצטרפנו ביום שישי יחד עם ילדינו ונכדינו. אנו הבוגרים, האחים לבית חדש, התמקמנו בבקתה מפנקת ואילו כל האחרים באוהל ענק שבו ישנים כולם ביחד על המחצלות הפרוסות.

אבל את מרבית הזמן, להוציא השינה, בילינו ביחד ליד האוהל, מתקן המנגל ויתר הלוגיסטיקה שהביאו מורן הד וסיון  ברוב תושייתם. הנכדים שיחקו עם הילדים הרבים של המשפחה המורחבת ורכשו להם חברים חדשים. גם אני למדתי יותר במפגש זה על המשפחות החמודות האלה, יותר ממה שהכרנו במפגשים השנתיים שמתקיימים בדרך כלל ביום העצמאות. בערב שיחקנו גם אנחנו וגם הצעירים במשחק "מצא את הרוצח" משחק חברתי שחן הביא עימו מדרום אמריקה וששיחקנו לפני שנים בחופשות בעין גב.

בדרך חזרה בהדרכת מורן, נסענו לפיקניק באזור מושב אמציה , עדיין עם כלניות פורחות אבל הרחק מנתיבי המטיילים של "דרום אדום" , תוך דקות הורם מחסה צל 
, נפרשו שולחנות והמנגל החל בפעולה, והכל בשקט ויעילות מופתיים. שוב בניצוחם של מורן סיון והד. 

נהורה

בשבוע שעבר הגיעו אלינו איה אמיר והילדים לרחובות, וברוח הטיול הקודם החלטנו לבקר במחוזות ילדות של תמי , הפעם בחבל לכיש – בנהורה. עם הקמת החבל בשנות החמישים נבנתה נהורה כמרכז לישובים בחבל לאספקת שרותים.

בין היתר הוקמה בה תחנת טרקטורים , שבו רוכזו וטופלו הטרקטורים שעבדו בשדות החבל. אבינועם חדש אביה של תמי עזב יחד עם אשתו וילדיו את קיבוץ כנרת ובשלב הראשון התמנה למדריך חברתי במושב יכיני שהיה מאוכלס אז במשפחות יוצאי תימן, לאחר מספר חודשים נקלע לריב חמולות ונאלץ להסתלק משם ולחזור לכנרת. לאחר מספר חודשים מונה על ידי לובה אליאב למנהל חוות הטרקטורים בנהורה, קיבל דירת סוכנות ולכאן הביא את תמי.

תמי למדה בבית הספר היסודי האזורי שבישוב והייתה בן האשכנזיות הבודדות בבית הספר המאוכלס כולו בילדי העולים. יום אחד היא מספרת, עמדה להגיע גולדה מאיר לביקור בבית הספר. רבקה גובר "אם הבנים" (כפי שכונתה לאחר ששני בניה נפלו במלחמת השחרור) מנהלת בית הספר, נכנסה עם השרה לכיתה ביקשה מתמי לקום והציגה אותה כ "שושנה בין החוחים" . ה"פוליטיקלי קורקט" של אותם ימים.

בכניסה למושב, תחנת דלק מצד שמאל, כאן היכן שהייתה תחנת הדלק הייתה תחנת הטרקטורים מסבירה תמי , ולאחריה הבית השני משמאל היה ביתינו, שבחצר האחורית שלו פתח אבא את המסגריה שלו יחד עם מיכאל בולקה (בול) – מסגריית נהורה שאחר כך הועברה לאשקלון.

אנו חונים ליד הבית, וילה גדולה מטופחת כמו גם יתר בתי היישוב. בצד השני אנחנו רואים עוד בית אחד קטן ומטופח שנראה כבית מקורי מפעם. פה בהמשך, היא מצביאה על הבית שאחריו גר שלומקו רם מדגניה ב ובהמשך גרו מיכאל ודינה אשתו כולם  בוגרי מושבים וקיבוצים שלקחו חלק בהקמת החבל.

כאן בבית הראשון ברחוב בסמוך לבית שלנו גרה גם מניה שניהלה את המכולת. התרנגלות שלה היו מפעם לפעם משיגות את גבולינו ונכנסות לאכול מהירקות שגידלנו בחצר. אבא הזהיר והזהיר ולבסוף מצאה תרנגולת אחת את מקומה בסיר של אמא. מאז הסתדר הענין.למכולת של מניה היייתי נשלחת להביא חצי  ככר לחם שחור, יום אחד שאני שם, אחד הקונים מחפש ונובר בין הלחמים. הלחם יבש, הוא מפטיר מתחת לשפמו, כולכם יבשים צורחת מניה לעבר כולנו ואני מתפקעת מצחוק.

השלמנו את הסיבוב וראינו גם את בית הספר, חלק ממרכז חינוכי גדול של היום, ויצאנו מהמושב. ביציאה, תחנת אגד עם ספסל. כאן הייתי מחכה לאוטובוס, נוסעת בחופש לבד, ילדה בת 10 לכנרת, הנסיעה לקחה כארבע שעות וכללה החלפת אוטובוס והמתנות בתחנה המרכזית בתל אביב ואחר כך גם בטבריה.אם אתרע מזלינו היינו עולים על אוטובוס לעמק (היה כזה אחת ליום) שהיה חוסך את ההמתנה בטבריה.

יום אחד לקראת הפסח,אני כבר הגעתי לכנרת בתחילת חופשת בית הספר, נסעו אמא ואבא באוטובוס לכנרת, ירדו בתל אביב והיו צריכים להמתין כשעה לאוטובוס לעמק. פתאום עוצרת בתחנה מכונית שחורה גדולה נהג פותח את הדלתות מחפש מכרים כדי לקחתם כטרמפיסטים והם נכנסים ונוסעים לדגניה. מסתבר שלוי אשכול, אז שר האוצר, היה נוהג להכנס ולאסוף טרמפיסטים כשהיה נוסע לחג בדגניה ב , שם היה חבר קיבוץ ושם טמונה אשתו לשעבר רבקה (מהרש"ק). רבקה הייתה דודתה של חנהלה אימי ואשכול כמובן הכיר אותם מהתקופה בה גר בדגניה.
שיעור בצניעות.

ליכיני לא נסענו, המושב דתי וכנראה סגור בשבת, אבל בהמשך סרטון מסביבות 1992 שצולם לאחר מותה של חנהלה. נסענו אבינועם והמשפחה ליכיני ובסרטון מסביר אבינועם את הקשיים של אז ואף ניתן לראות את בתי הסוכנות כפי שנותרו בשנה זו.

בהמשך מוביל אותנו אמיר דרך דרך עפר לגבעה שולטת שלידה התקיים אימון גדודי בהיותו במילואים ועליה ישן במהלך האימון. זהו משלט חוליקאת ממלחמת השחרור , גבעה נישאה בגובה של 132 מטר (הגבוהה ביתר באזור זה של השפלה) וממנה רואים בברור את אשדוד ואשקלון. כאן ישב הצבא המצרי בפלישתו לארץ ב 1948.

גם כאן עברנו אז בסיור עם אבינועם, לא רחוק מכאן עדיין פעלה משאבה להפקת נפט אחרונה משדה חלץ כיום כבר אין משאבות פעילות.. בגבעה ממוקמות משפחות לפיקניק ושלט בודד מנציח את הלוחמים כאן.

אבינועם סיפר על הזמן שהיה כאן בפלוגת הסיור הרכוב של חטיבת הנגב ובפשיטה העמוקה שלה לתוך סיני במלחמת השחרור, אבל באחד מההפוגות בקרבות נודע לו שבקרבות על מוצבי רפיח נהרג פטל אחיה של חנהלה שלחם בחטיבת גולני החדשה.

הוא ביקש וקיבל אישור וטנדר ונסע שעדיין כוחות מצרים בשטח לאזור רפיח העמיס את הגופה ונסע משך כל הלילה לדגניה ב שם נקבר פטל זית.

הנה אני מוצא את סיפוריו של אבינועם שלובים בי, כחלק ממני רובד על רובד מצטברים בי הדברים , ואני נזכר בפסקה מספרו של חיים באר , בציטוט לא מדויק מזיכרוני    "אדם משול לבצל , כמוהו מקלפים ממנו קליפה אחר קליפה ומה שנותר הוא…..כלום.  "

המשכנו לאשקלון למסעדת הנצחון – מוסד קולינרי כשלעצמו. שבת, שעות אחר הצהריים כמעט שלוש, והמסעדה עדיין מלאה. אנו ממתינים בחוץ יחד עם מספר זוגות ממוצא רומני שגם הם באו מרחוק, מערד ומבת ים לחוות נוסטלגיה של קבב וצורבה של בית אבא.

מחוץ למסעדה אנו ממתינים במרכז המסחרי, הכל מזכיר עיירת פיתוח זנוחה של שנות החמישים והשישים. אברכים עם מגבעות שחורות פוסעים אל הכולל הממוקם קרוב למסעדה , פח אשפה זרוק הפוך על הכביש, והנה מזמינים אותנו להכנס למסעדה.
בפנים, פשטות וחמימות , אני נרגע עם הרגל הקרושה והפפנש שבראשו הקצפת ורגליו טובלות בסירופ האדום, קונה מהם עוד שניים מכל אחד, למזכרת, לאכילה בבית.

יפו תל אביב

יום שישי אתמול, יפה בחוץ , תמי ואנכי נוסעים לשוק הפשפשים ביפו לאסוף מנורת עמידה שהושארה לתיקון אצל חזי ידידינו הוותיק , מעשרות שנים של פעילות בשוק. השוק מלא בקונים אני חונה בצמוד לחנות ומחכה. חזי מגיע עם תמי ומכניס בקושי רב את הרכש החדש לפיקנטו,  הננסי.

משם נסענו לשוק השני שליד רחוב החשמונאים השוק ממוקם ברחבת חניה גדולה, גם כאן היום היפה מושך את הקונים לעבור ולנבור במרכולת המוצעת להם. לאחר סיבוב ראשון אני מציע לקפוץ לסינמטק ולראות מה מוצג שם, אנו ממהרים ומוצאים שיש בשעה זו סרט אחד,  סרט פעילות דני, בשם "האשמים". מכיוון שהיום המותחנים הסקנדינבים הן בקולנוע והן בסרטים (הגשר, הנערה עם קעקוע דרקון) הם מהמובילים בעולם , הסתקרנו ונכנסנו לאולם.
גיבור הסרט, שוטר במוקד חרום, מנהל שיחות ומנסה לעזור לפונים, כל הסרט מתנהל במוקד, בשמע בלבד! ,השיחות שבינו לדמויות האחרות השתיקות והתגובות שלו .הקהל, ואנו בתוכו מרותקים, העלילה נפרשת בדמיוננו שמשלים את החסר, ובסיום הסרט הקהל נשאר דבוק למקום,  מעוצמת החוויה.
כשיצאנו מיהרנו למסעדה הבולגרית – סופיה ששם אכלנו מספר רב של פעמים והנה הפתעה, המסעדה נסגרה, חבל על דאבדין ולא משתכחין , במקומה מסעדת שניצלים או בשם קליט יותר שניצל פקטורי. התנחמנו בשניצל ושבנו הביתה.
לזכרה:

שהגענו הביתה, חיפשתי ביקורות על הסרט, מצאתי רבות אוהדות, אך להפתעתי גם כאלה שהתאכזבו ממנו לאחר הביקורות הטובות שקראו, או כאלו שחשבו שהוא סתם משעמם ואף כאלו שיצאו ממנו לפני סיומו. בכל מקרה , למדתי זאת מזמן על בשרי, אין כמו לראות סרט טוב שנקלעת אליו במקרה שלא שמעת עליו דבר לפני כן.

בערב, מול המרקע , אנו צופים בתכנית "שי בשידור" שי יוצא לבדוק תחושות לקראת הבחירות והפעם בשדרות. מה תצביעו בבחירות? הוא שואל כמה נשים ברחוב, ואלו עונות כמעט במקהלה: ביבי כמובן. שי ממשיך ומקשה ומה על הטילים שנורים לכאן? לשווא, אין על ביבי! הן בשלהן.

אבוד, אני מרגיש אבוד, אני אומר לתמי , כן יפה אמרת, אף אני כך.