יום כיפור

יום כיפור

Print Friendly, PDF & Email

הפוסט המקורי מ 22 ספטמבר, 2007
p195

כפרות

האם כך היה הדבר? אי שם מגבול הזיכרון צץ לו מראה תרנגול הכפרות שאמי חנה, רכשה לקראת יום כיפור, בימים הראשונים למעבר המשפחה לדירה בקריית חיים , או שמא התערבבו אצלי קטעי סיפורים עם המציאות המוקדמת של ילדותי?

נדמה לי שכך היה , הורי, ואימי יותר מאבי , עדיין לא במרחק זמן רב מהעיירה שבה גדלו, מתגעגעים ל"עולם ההוא של ילדותם" שעלה בעשן יחדעם יהדות פולין, ואימי (כמחווה?) ,רוכשת תרנגול לכפרות ושנינו הולכים לשוחט , לבצע את טכס הכפרות.

לי, זכור מאז רק קטע השחיטה רווי הדם, של העוף המסכן.

וכבר מתערבבים בתמונה ההיא הקרפיונים השוחים בגיגית , מחכים למכה הגואלת של אבי ,ולהכנתם כגפילטא פיש לסעודת ראש השנה.

במשך כמה שנים עד לכתה ג כמדומני , דודי יצחק ,שגם אותו הכריעו הגעגועים לבית אבא שאבד, לוקח אותי עימו לבית הכנסת בקרית מוצקין , מלמולי התפילה ונענועי הגוף מוזרים לי, בית הכנסת מוצף אור והמתפללים בבגדי החג שלהם. מפעם לפעם יוצאים המתפללים החוצה לשוחח שיחת חולין לשאוף אויר.

בכל אלה , אבי עומד מהצד. הוא, שבגיל מוקדם 11 או 12 ברח למעשה מהבית של אביו הסוחר הקשוח והדתי לעולם של ההכשרות הציוניות והפילוסופיות החדשות של הסוציאליזם הקומוניזם והציונות.

האידיאולוגיות והמלחמה שבאה בעקבותיהם ,מילאו אותו לחלוטין. בדת ,או יותר נכון בדתיים האדוקים "חניוקים" היה קורה להם בבוז, בהם ובעולמם לא רצה כל חלק ,אפילו אם זה הדיף מריחו של ה"בית" שאבד לו.

רק בדבר אחד היה מרשה לעצמו להתפנק , שבת אחר הצהריים תכנית הרדיו פרקי חזנות כבקשתך, עם צלילי החזנים ידועים ומנגינות של "משפחת מלבסקי" המובילה במוסיקה ההיא באותם הימים.

יום כיפור

יום כיפור, לפחות בשנים הראשונות , היה עבור אבי מן יום של התרסה צנועה; לא צמים כמובן , אוכלים בבית אך בכל זאת ,באם אוכלים, בשום אופן אין לאכול בפרהסיה, עדיין לא.

לבית הכנסת עצמו לא הלך, אף פעם, והמירב שהרשה לעצמו ,היה להתיר לי להתלוות לדודי יצחק לבית הכנסת שדודתי טובה צופה עלינו למעלה מעזרת הנשים.

עם השנים כמובן , חל דילול עצום ביחסי לדת ולדתיים, שנולדו ילדי וגדלו מעט, כבר גרנו ברחובות , למעני יותר מאשר למענם ניסיתי לקחתם לבית הכנסת לשמיעת השופר, אך עבורי, זו כבר הייתה הויה מרוחקת וזרה , ומשלא גילו התעניינות רבה חדלתי מכך חיש קל.

יום הכפורים ,חג שמשמעותו היחידה לטעמי הינה המשמעות דתית שבין אדם לקונו, יום שבו חיל ורעדה ממלאים את ליבו של האדם הדתי, חג זה הפך לנו לחילוניים לחג האופניים, ה DVD ולחג שבו ה"שקט" של התנועה המושבתת בעל כורחה,ממלא את החלל ומקנה לו את יחודו.

מבחינות מסוימות , האופניים והDVD , הם "נקמתם" של החילוניים בחג חסר המשמעות מצידם, המאלץ אותם להתנהגות זרה להם מחד וכפויה עליהם מאידך.

וכך נולד לו צביון חג מעניין ומשתנה, ולדעתי טרם הגיע למתכונתו הסופית.

מלחמת יום כיפור

לכל מי שהיה בגיר בשנת 1973, קיים עוד צביון לחג והוא זיכרונות היום הנורא ההוא של פרוץ מלחמת יום כיפור. ההלם העז של ההפתעה, הרגשת החרדה הגלותית כמעט שקיומינו כאן אינו בחזקת דבר המובן מאליו, והרגשת אי האימון בהנהגה האזרחית והצבאית.

ההרגשה ממשיכה ומגיעה עד היום , עת מלחמת לבנון השנייה . מהלכה והאירועים שאחריה, יחד עם השינוי הזוחל אך העקבי בחברה,ובמנהיגיה (לרעה), אינם מנבאים טוב ומעצימים את מועקת היום.

ערב החג, בדרכי בבוקר לצומת ביל"ו , אני עובר ליד בית העלמין שליד קבוצת שילר ורואה מכוניות רבות המזכירות לי לפתע שעבורי ולמזלי,אלו רק זיכרונות מהמועקה הרחוקה ההיא , אך לאנשים רבים בתוכנו, ולנפגעיה ,המלחמה ההיא חיה ונוכחת עד עצם היום וכנראה כך תמשיך לשארית ימיהם של המשפחות.

ברדיו עולה הביצוע הנפלא של תפילת ונתנה תוקף ללחן של יאיר רוזנבלום ובבצוע חנוך אלבק . לחן שנכתב לאזכרה של 11 הנופלים מקיבוץ בית השיטה במלחמה ההיא.

בחיבור הזה בין התפילה למלחמה ההיא נולד משהוא חדש ומצמרר.
 

חשבון נפש

יפים הימים האלו של ראש השנה ויום כיפור לחשבון נפש , דפי העיתונות ותכניות הטלביזיה מלאו בסיכומי שנה וחשבונות נפש שהעיתונאים מנסים לדלות מהידוענים למיניהם ופוליטיקאים בכלל זה.

מאז ומתמיד, נטו החילוניים לנכס לעצמם את חגי ישראל ולצקת לתוכם או ל"אשר" תכנים שיהיו למקובלים גם עליהם.

כך למשל "יום הכיפור" לחילוניים המבקשים את המשמעות היהודית נותר מהחג נושא חשבון הנפש. מאז ומתמיד מלאו עיתוני החג ב"חשבונות נפש" למיניהם.בדרך כלל, וכנהוג במקומותינו איש איש מכה בעיקר על חזה רעהו.

בקר ערב החג ואני צופה בתכנית הבקר של ערוץ 2 , לפתע אני שומע את מנחת תכנית הבקר ,העיתונאית המאמינה החסודה סיון רהב, חוזרת מספר פעמים על משנתה לאמור: "מי שהחוסר בטלביזיה וב SMS קשה עליו סימן מובהק הוא לכך שהוא זקוק לחג ולחשבון הנפש".

האמירה ה"מחזירה בתשובה" הזו ,מקוממת אותי ומזכירה לי את אבי ו"שנאתו" לעולם ההוא שברח ממנו , העולם החשוך הקנאי של ה"חניוקים" .

נראה לי שרצוי שנפסיק לעבוד על פי שעונם של הדתיים, שממש אינו שעונינו ,ואם דווקא חשקה נפשנו בחשבון נפש וסיכום ,הבה נעשה זאת איש איש לעצמו ולמועד שנחפץ .

ואם דווקא נרצה לעשות זאת בצוותא , הרי שאין יפה ממועד סיום השנה האזרחית ב31 בדצמבר.זוהי השנה שעל פיה אנו חיים ונוהגים ולא אותו יום צום ותענית שכולו בין האדם הדתי ממש ואלוהיו וטוב שכך.

הבה ונשאיר זאת להם- ונשתחרר.

פינת האידיש

 

חניוק או כניאק – על פי מילון חנה רייכר : לכלכן,רשלן,קנאי

ראה גם על פי דיון בפורום אידיש בתפוז:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *