- CASUAL - http://www.shimon.goder.me -

מיתוסים וניתוצם

 

מיתוס

מתוך ההגדרה המילונית (לקוח מוויקיפדיה) :

מיתוֹס (ביוונית [1]: μῦθος) הוא סיפור עם [2], המתאר אירועים (בין אם בעבר, ובין אם בהווה או בעתיד) שיש להם חשיבות יוצאת דופן או משמעות עמוקה עבור קהילה מסוימת, לרוב בהשתתפות אלים או גיבורים על אנושיים, אך הכולל גם סיפור אשר למשתתפים בו, בין אם הם מופעלים או מפעילים, קיים אופי פרסונלי, התורמים לעיצוב זהותה ותפיסתה של אותה הקבוצה, המאמינה והדבקה במיתוס.

 

בדרך כלל כולל מיתוס את שלושת המרכיבים הבאים:

  1. המיתוס מתרחש בממד אחר, השונה מן המציאות בה אנו חיים.
  2. יש במיתוס נימת קדומים המשווה לו הילה והדרת כבוד.
  3. במיתוס ישנו מסר, גלוי או סמוי, המכוון כיצד לנהוג.

הסתכלות אחרת על מרכיבי המיתוס מגדירה את המושג כך: "סיפור מכונן תודעה שאמיתותו מסופקת", כלומר:

  1. הוא מנוסח כסיפור.
  2. הוא משפיע, מכונן ויוצר תודעה. הסיפור המיתי לא נועד רק לבדר או לשעשע. סיפור ייחשב למיתוס רק במידה שיש בו כדי להשפיע על השומעים אותו ועל תפיסת עולמם.
  3. הוא מקיים יחסים מורכבים עם מידת אמיתותו. כדי שיכונן תודעה, צריך הסיפור להיות משכנע. ובשביל להיות משכנע, רצוי שייתפס כאמיתי. מצד שני אם מסכימים הכול שסיפור מסוים קרה באמת, יכונה הסיפור בדרך כלל היסטוריה ולא מיתוס. לכן, סיפור מכונן תודעה ייחשב למיתוס בעיני אותם האנשים שיטענו שהוא איננו אמיתי.

גלגול המשמעות של המילה מיתוס הוא בהקשר של סיפורי עם, אמונות [3], ואנקדוטות [4] מפורסמות שהפכו להיות עובדות מקובלות בגלל רצון היחיד או הכלל להאמין שהם אמתיים.

אין ספק שהמיתוס הקדום הגדול מכולם הוא קיומו של אלוהים ולא חשוב איך יקרא בתרבויות השונות "השילוש הקדוש" , אללה, יהוה. המאמינים יראו בו כאמור אמת היסטורית, ואלו הכופרים בו יראוהו כחשוב מכונן תודעה אך זקוק לניתוץ אם ברצוננו לקיים (לפחות בארצינו הקטנה) חברה שוויונית ליברלית ואף יהודית (כמובן שלא ברוח האורתודוכסיה היהודית). 

הפעם אני מנסה לבדוק שני הבטים הקשורים ל "הסטוריה צבאית" הראשון עלה לכותרות והוא סיפורו של כוח צביקה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. בקצרה, זהו סיפורו של טנק בודד שבפיקודו של צביקה שהשמיד עשרות טנקים סוריים ובלם את המתקפה הסורית ברמת הגולן. הסיפור המופלא ועיטור הגבורה שהוענק לגיבורו שימש כסיפור מכונן לחיל השריון ולוחמיו ולאורו התחנכו חיילים ומפקדים.

הסיפור המקורי סופר על ידי יחזאל המאירי בכתבה (שידור רדיו) הבאה ולפיה צביקה חיסל לבדו 60 טנקים.

 ואז ראיתי בערוץ 2  את הכתבה שבה  אל"מ אמנון שרון שנפל בשבי באותה מלחמה מפריך\מקטין את סיפורו של צביקה ויוצא לנפץ את המיתוס בטענה שהוא שקרי והולדתו אולי ברצון של אז להאדיר את המעשה ולהעלות את מורל הלוחמים. דבר שבהמשך הפך את צביקה למיתוס ונעשה בשיתוף עימו.

מספר ימים לאחר כך ושוב בערוץ 2 מעין כתבת המשך הפעם מעמתים את אמנון שרון עם קצין אחר התומך בסיפור גבורתו של צביקה , גם אם לא חיסל את מספר הטנקים הגדול.

ולמרות שבמקרה זה הדמויות הפועלות בין החיים , עדיין בחלוף השנים קשה לבור את האמת הצרופה מתוך "רשומון " הקרב בהשתקפותו בעיני המבצעים. והשאלה החשובה יותר עולה האם למיתוס שנוצר חיים משלו, "ערך" משלו ויותר מכך ערך בעיני לוחמים שחונכו ואולי אף יחונכו עליו? האם חיטוט וחקר האמת ההיסטורית חשובים יותר , האם ניתן הכלל להגיע לחקר אמת זו?

שאלות מהותיות גם למי שהמיתוס עצמו יקר לליבו.

המצור על ירושליים 1948 – פלמ"ח חטיבת הראל

ולסיפור אחר , בהקף אחר.

רבים ואף אני בתוכם גדלנו על המיתוס של דור הפלמ"ח הקרבתו וחלקו האדיר בקרבות להקמת המדינה. אני עצמי כתולעת ספרים קראתי על מלחמת העצמאות וכבני דורי גם למדתי על כך במערכת החינוך. מי יודע מה מתוך כך נשאר בחומרי הלימוד של היום.

הספר הראשון שקראתי לפני מספר שנים שהסיר קצת מהגלוריפיקציה (האדרה) של המלחמה ההיא היה ספרה של נתיבה בן יהודה, 1948-בין הספירות. הספר הוא על הקורות אותה כקצינת חבלה בפלמ"ח.  כדרכה של נתיבה, הכתיבה ישירה, בוטה, פמיניסטית ומרעננת. בחרתי קטע מתוך המבוא לספר המטיב לתאר את צורת הכתיבה שהיא גם אופיינית לאבינעם חדש וכנראה להרבה מהלוחמים של הפלמ"ח שהשתתפו בקרבות באופן פעיל וחוו נפילת חברים קרובים יחד עם "פשלות" בשדה הקרב.

netiva_mavo [5]

ספורים רבים שמעתי מחותני אבינעם חדש שהיה לוחם בפלמ"ח ומאוחר יותר מ"מ צעיר מכובשי צפת בחטיבת יפתח. הקרב על צפת וכיבוש הפטמה – מוצב שולט על המצודה , פעולה שעליה פיקד אבינעם ובמהלכה נפצע היה רגע טראומתי עבור אבינעם ורק עתה כשהוא כבן 90 הוא משחזר את סיפור הקרב הרודף אותו .

כדי לכנס את סיפוריו והראיונות עימו הכנתי אתר המוקדש לכך, כאן [6]. שם נמצא גם ראיון עימו שערך לאחרונה ד"ר מילשטיין ושהתפרסם במעריב. עוד לפני כן קראתי מאמרים של ד"ר מילשטיין שוחט פרות קדושות מקצועי שבעיקר מתייחס לקרבות של צה"ל ונוגע כמעט בכולם.

לאחר שנפצע בכיבוש צפת ועקב הפציעה ברגלו לא יכל היה אבינעם להמשיך ולפקד על אנשי חי"ר ועבר לשרת בחטיבת הראל של הפלמ"ח תחת פיקודו של גברוש. לפני מספר שנים, ביום חורף גשום , ארגן אבינעם, לנו למשפחתו ;סיור עם כמה מלוחמי החטיבה ביניהם "גברוש" וחנה יופה אחת הלוחמות ששמשה כחובשת.  גברוש סיפר על הקרב בנבי סמואל (שארע עוד לפני שאבינעם הצטרף לחטיבה) וחנה סיפרה היאך היו כל ערב אוספים וקוברים את הרוגי החטיבה בקרית ענבים. הם סיפרו לנו על קרבות יום יומיים שבסיומם היו קוברים את מתיהם וסיום הסיור היה בבית הקברות שבמעלה החמישה. גברוש סיפר את סיפור הקרב עם הזחל"מ ובסיום הסיפור עברנו לביקור בבית הקברות של החטיבה בקרית ענבים. [7] שעברנו על פני שורות החללים צעירים וצעירים יותר זע בנו משהוא.

הסיפור על חלקו בחטיבת הראל בתש"ח מופיע בספרו של אבינועם בין דגניה לכנרת – הקטע כאן:

 

לאחרונה נתקלתי במאמר של ד"ר מילשטיין על המצור על ירושליים שלפי דבריו בעצם "נגרם" ע"י חטיבת הראל של הפלמ"ח ורבין בראשם יחד עם חבורת פחדנים שלמה.

המאמר מתוך אתר News1  :

 

והנה כך בפשטות שורות הנופלים ומעשיהם של מפקדיהם, נעלמו בהבל פה של מי שנשאר לכתוב. ועדיין לא ברור מי בכלל שחרר את המדינה ומי עמד בפרץ לפני ובימיה הראשונים של המדינה.

שמא היו אלא לוחמי האצ"ל והלחי?, או שמא רבונו של עולם , שמנכס לו את ההשגים ומעביר את הכשלונות לפתחם של בני האדם?

 

חווית קולנוע "חטאים"

Posted By casualme On In 2016,כללי | No Comments

סרטו של אבי נשר "חטאים"

את הסרט ראינו תמי ואנוכי לפני מספר שבועות בהקרנת טרום בכורה ברחובות והנה הוא מוקרן עתה בבתי הקולנוע. סרט מרגש ומעולה מומלץ בכל פה.

לפני הסרט זכינו להרצאה יבשושית משהוא, שכללה בעיקר סקירה על פעלו הקולנועי של אבי נשר החל מסרט הפולחן שלו; "הלהקה".כך שדבר לא הכין אותי לחוויה המטלטלת שבצפיה בסרט.
למי שלא ראה את הסרט ומתכוון לראותו נא לעצור כאן!

הסרט מבוסס על סיפורה של המלחינה אלה שריף-מילך ,שהיא ואחותה גדלו בבית של ניצולי שואה. אביה ד"ר ברוך מילר גניקולוג במקצועו, עבר טראומות קשות שבהן אשתו ובנו נלקחו ונרצחו על ידי הנאצים. במרוצת המלחמה התחבא במרתף יחד עם גיסו ונוכח בסיטואציה שבה גיסו חונק את ילדו התינוק כדי למנוע את בכיו והתגלותו בשעת חיפוש של הנאצים בבית שמעל למרתף.

להלן מתוך אתר nrg ראיון מקיף עם אלה שריף:

דבר מכל אלו לא היה ידוע לאחיות הצעירות, שחיו את חייהן בבית "נורמלי" , עם אב ואם שלא דיברו וסיפרו את קורותיהם.

הסרט נפתח בקטע מקהלה שבו משתתפת בת דמותה של אלה שריף גיבורת הסרט. קטע יפהפה שבו איכות הצליל יחד עם הצילום הזכירו לי עד כמה יכולה להיות חוויה מוזיקלית לרגש. אחת מחוזקות הסרט הינו פס הקול בקטעי המקהלה השלובים. בו ניסיתי למצוא קטעים ברשת ומצאתי רק קטע קצר.

 

הבזקים

במהלך הסרט מגולל האב את סיפורו לבנותיו הבוגרות את סיפורו. שאני מנסה לנתח ממה נובעת עוצמת החוויה מעבר לאיכות הסרט , ברור לי שהמקור לכך בהדהוד זכרונותי ומחשבותי עם המתרחש על המסך. מעין הבזקים בתודעתי.

באחד הקטעים החזקים שבסרט , מספר האב ברוך ,על אשתו ובנו הקטן שהגרמנים לקחו ונזכר בכאב ובמחשבותיו באותה עת ביושבו במרתף, מחשבות על תחושותיה של אשתו בשעה שנלקחה עם בנה כשהוא לא לידה.

אצלי מתנגן הקטע שבו אבי ואני יושבים על מציבה בבית העלמין בחיפה ,בסמוך לקבר אמי חנה (שנפטרה שהייתי בן 11) . באותה עת , אני כבר בן למעלה מ 35 שנה,, נשוי ואב לילדים ואבי במפתיע מגלה לי לראשונה שאימי לפני המלחמה הייתה אשה נשואה עם שני ילדים . במהלך אחת ה"אקציות" נלקחו בעלה ושני ילדיה ונרצחו על ידי הגרמנים. אמי לא הייתה עימם באותה עת. לאחר מכן היא ואחותה ברחו לוורשה ושרדו את המלחמה כגויות פולניות בכיסוי של ניירות מזויפים עד לאותה עת ידעתי רק אודות החלק האחרון שבסיפור הבריחה לורשה ,השהות שם, ותחושות הנרדפות שלוותה אותן כפי שספרה לי דודתי. המחשבות קודחות במוחי כתולעת .

ניסיתי לברר מה בדיוק קרה שם בעיירה , פניתי לדודי ודודותי שנמצאו בארץ ושרדו את השואה אך לא שמעתי דברים ברורים. כשנה או שנתיים לאחר מכן מתכנסים הדודים והדודות בקיבוץ יפעת אצל בני דודי . אטקה דודתי כבר  אינה בן החיים  ואני מנסה להבין איך ומה קרה בדיוק. איך נלקחו בעלה וילדיה, היכן הייתה היא באותה עת? הדודים, שלא נכחו בעיירה, מנסים להסביר ולשער, ואני נשאר עם אותה אי הידיעה.

על מה ולמה לא שיתף אותי אבי בכך כל אותם השנים עד לגילוי בבית העלמין, האם הגן עלי בכך כפי שנהגו חלק מהניצולים , אני לא הקשיתי עליו וכך נפטר מהעולם שגם לכך אין לי תשובה.

זמן רב לאחר מכן, ישובים אני ודודי יצחק בבית אבות בכרמל, אשתו דודתי טובה כבר נפטרה והוא כבר אינו בקו הבריאות. גם הוא היה נשוי עם שני ילדים לפני המלחמה. משנכנסו הגרמנים עקר עם אשתו וידיהם מהעיר הגדולה רדום לעיירה קטנה שבה התגוררו הורי אשתו. אך הגרמנים הגיעו גם לעירה זו לקחו את שני ילדיהם שהושארו אצל הורי אשתו ואילו הוא ואשתו נמלטו ליערות ונלחמו פרטיזנים.

במרפסת בית האבות שעל הכרמל השמש חמימה ונעימה ;לפתע, משום מקום הוא פותח ומספר לי על תמונה שנצרבה בזכרונו . ביום אביב חמים דומה להיום, הוא  ואשתו נמלטים על סוסיהם מפטרול גרמני. היה יום בהיר הוא מוסיף ,הפניתי את ראשי וראיתי אותה נופלת מהסוס ירויה. משתתק ולא מוסיף .

במהלך חייו תרם דודי יצחק רבות להנצחת שני ילדיו בבית ספר ימין אורד שבחיפה. לעולם לא שמעתי אותו מדבר או מרחיב על הקורות אותו. אשתו ,דודתי טובה הקרובה לי ביותר לאחר פטירת אימי , היא זו שברחה יחד עם אימי לוורשה ,ועלתה יחד אימי לארץ ב 1949. לה ולדודי לא נולדו ילדים. היא ודודי יצחק טמוני בבית העלמין בחיפה.

סיפור האב ברוך שבסרט, הולך ונפרש,. הוא מגלה לבנותיו על יומן מפורט שכתב על הקורה אותו, ומשחזר את שכתב ביומן . מילות הפתיחה ביומן מצמררות: "ביום שישי 1 בספטמבר 1939 החל הסוף של חיי"  בהמשך הוא מספר את הסיפור של גיסו החונק את תינוקו.

והנה המטבח בו אני יושב בסטייטן איילנד שבניו יורק ,העיתוי , תחילת שנות השבעים. במטבח יושבים  בן דודי מוריס (מוישלה)  גם הוא נער כבן 9 בפרוץ המלחמה שאביו , דודי שמואל נרצח על ידי הגרמנים .והוא עם אימו הגיעו לארה"ב לאחר המלחמה. לאחר מסכת סיפורים של מוריס על הקורה אותו בזמן המלחמה, מגוללת  אשתו ברנדה את סיפורה. ילדה קטנה עם אחיה התינוק והורים שנמלטים בקור המקפיא מהגרמנים, ושם מוצא התינוק אחיה את מותו בצורה זהה ;נחנק על ידי הבורחים. המילים נאמרות ,  ואני איני יודע את נפשי.

ברוך , שבסרט חוזר לאחר המלחמה לפולין מחליף את שמו היהודי לשם של הגוי הפולני שהחביא אותו במרתף. העבר היהודי הרדוף מת. הוא חי עם אשה פולניה , החיים ממשיכים. אבל לא לזמן רב ; אשתו מתאבדת . ברוך עובד בבית חולים ושם מכיר פליטה יהודיה שאותה הוא לוקח לאשה. ועולה עימה לארץ. זוהי אימם של שתי האחיות בסרט.

המלים שבהם הוא בוחר לספר לבנותיו על נישאיו עם אימם זהות לאלו שבהן בחר אבי לספר על נישואיו לאימי באחת מפגישותינו ליד קברה בחיפה. ושוב הזכרונות אישיים שלי.

אבי יהודה נולד באותה עיירה שבה גם נולדה והתגוררה אימי חנה ומשפחתה, זוהי העיירה פרצב שבמחוז לובלין בפולין.

עוד לפני המלחמה והוא נער , הכיר את אימי כאשה נשואה. עם כניסת הגרמנים לפולין הוא ואחיו בורחים לרוסיה לאחר גלגולים רבים הוא מתגייס לצבא האדום .   בסיום המלחמה, הוא מוצא עצמו בברלין כקצין צעיר בצבא ועורק ממנו ליד עיירת ילדותו בדרכה של החטיבה חזרה מברלין לרוסיה . אבי חוזר לעיירת הולדתו לברר מי נותר ממשפחתו וידידו משפחתו אינה ושם הוא פוגש את אימי.

וכך סיפר לי על נישואיהם ; רציתי זכר לעיירה ולעצמי וכך לקחתי אותה לאשה.

לא במלים של אהבה בחר אלא בכורח הזכרון. מה חזק יותר; איני יודע. באותם המלים מתאר ברוך בסרט את נישואיו לבנות.

ותמונה נוספת.. דודי אח אימי רישק (יוסף ) ששינה את שם משפחתו לפלוטניצקי בסיום המלחמה ,נישא לפולניה גויה שילדה לו בת – מלגושה. אף הוא עבר הלאה. היהודים מתו, נותר רק זיכרון עבר רחוק . סיפורו בשלב זה דומה עד מאוד לסיפורו של ברוך שבסרט הנוטש את חייו הקודמים וחובר לחזקים.עובד כמהנדס בתעשית הדלק הפולנית.

זהו הדוד שלמד הנדסה עוד לפני המלחמה, חזה את הבאות ,חזר לעיירה והכין מקומות מקלט וניירות מזויפים למשפחתו ושבזכותו ניצלו אימי אחותה וחלק מדודי האחרים. 

רוצה הגורל ולשלטון בפולין עולים האנטישמים, המחנק גובר ובעליה הידועה כעלית גומולקה [8] על שם שר החוץ הפולני, דודי ועוד רבים מהיהודים שחשבו להשאר בפולין ולשכוח את מה שקרה, עולים לארץ.

משחזר לארץ ,חבר למשפחתו , משפחת פרלמן. בהמשך התגרש , נשא אשה יהודיה  ובתו מלגושה עברה וחיה בצרפת. הוא, אשתו הקודמת והנוכחית טמונים כולם בבית העלמין בחיפה.

 וגם תמונות קטנות יותר שבסרט  מהדהדות בי ואני נוסע בזמן: אבי יושב לוגם תה חם , רותח. שם קובית סוכר בפיו להמתקתו ואני יכלד צופה בפליאה בדרך המשונה הזו ,הרוסית כל כך, להמתקת המשקה.

התפתחות העלילה שבסרט יחד עם "השתתפותי בו" הצטרפו לכלל שלמות, מרוגשים יצאנו תמי ואנכי מהאולם, וזמן רב לאחר מכן המשכנו לדון ולהזכר בו.

המוסיקה של אלה שריף

בהשראת היומן של אביה ולמלים מתוכו, כתבה אלה שריף את היצירה 

ואולי השמים ריקים


 

ועוד יצירה בביצוע מקהלת מורן (בארץ ) מתוך אתר הלהקה, והמלים:

הבַּלָּדָה עַל שְׁלוֹשָׁה נְבִיאִים
 
מלים: נאוה סמל  מוזיקה: אלה מילך-שריף
ביצוע: מקהלת מורן בניצוח נעמי פארן

הבלדה בוצעה בבכורה עולמית בפסטיבל המקהלות הבינלאומי SONGBRIDGE בפולין ב 8 במאי 2008.
ביצוע בכורה בישראל, תיאטרון צוותא, שבת 24 במאי 2008.

     הוּא הוֹלֵךְ וְהַיָּם מְלַטֵּף אֶת רַגְלָיו
נָבִיא שֶלִּי זָקֵן, מַלְאָה מִכְסַת יָמָיו
קַו הַחוֹף כָּך נִדְמֶה, כֹּה קָרוֹב,
קַו הַחוֹף –
הֵם קוֹרְאִים אֵלָיו
לְעוֹלָם לֹא נָגִיעַ, הַחוֹף הוּא אַכְזָב
אֲבָל הוּא בְּשֶלּוֹ
נוֹטֶה לָהֶם שְבִיל שֶל חֵרוּת בְּמַקְלוֹ.
ברקע:הוּא הוֹלֵך, הוּא הוֹלֵךְ.
מֹשֶׁה, מֹשֶׁה…..
 
אֵל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה.
 
    הוּא הוֹלֵךְ עַל הַמָּיִם, גָּלִיל וְכִּנֶּרֶת
נָבִיא שֶלִּי צָעִיר, נָבִיא צָעִיר,
אִמּוֹ דִּמְעוֹתֶיה נוֹצֶרֶת
זֵר קוֹצִים יַעֲנְדוּ לְרֹאשְׁךָ
בֵּן הַנַגָּר
אִיש תָּם וְיָשָר
אֲבָל הוּא עַל הַמָּיִם מַשְׁאִיר עִקְּבוֹתָיו
נוֹשֵא צְלָב שֶל עֵץ עַל הַגָּב.
ברקע: יֵשוּ, יֵשוּ….
 
לטינית:
Requiem aeternam dona eis, Domine, et lux perpetua luceat eis
(תרגום: הענק להם מנוחת עולם, אלוהים, ואור נצחי יזרח עליהם)
חוֹצֶה כְּסוּפָה אֶת חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר
נָבִיא שֶלִּי חָדָשׁ, מַעְפִּיל אֱלֵי הַר
הַשְּׁבָטִים אַחֲרָיו, אֹהָלִים בַּשָּׁרָב
הֵם עוֹקְבִים אַחֲרָיו בְּצֵאתוֹ
אֵיך מַדְהִיר אַל בּוּרַק סוּסָתוֹ
מִשֶׁמֶשׁ מִזְרָח אֱלֵי לֵיל מַעֲרָב
יְכַסֶּה בִּכְנָפָיו יְשִׁימוֹן עֲרָב.
ברקע: מוּחַמָד, מוּחַמָד….
 
ערבית:
יַא רַבּ! אֶרְ"פֵר לֶלְאַחַיָא וּאַלְאַמוּאָת מְנָּא וּלֶלְחַאדְ"רִין וּאַלְרַ"אחִיבִּין.
(תרגום: הו אלוהים, סלח לחיים ולמתים שלנו, לנוכחים ולנעדרים)
 
  וַאֲנִי הַקָּטָן אֶשָּׂא לִי תְּפִלָּה
אֵלַיִּךְ הַרוּחַ, רוּחַ גְדוֹלָה
הִיא שֶתִהְיֶה, הִיא שֶהָיְתָה
הַרוּחַ אַחַת הִיא – וְאֵין עוֹד בִּלְתָּה.
 
אֲנִי הַקָּטָן לֹא נָבִיא, בֵּן בְּלִי שֵם
אֶת הַאוֹר וְהַיוֹפִי נוֹשֵם וְרוֹשֵם
בִּשְׁבִילִי הָעוֹלָם עוֹד צָעִיר וּבָהִיר
הוּא יִהְיֶה לִי כֻּלּוֹ הַבַּיִת לַשִּׁיר.
 
 אֵל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה. הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה, אֵל מָלֵא רַחֲמִים. 
הוידיאו מהאתר:

 

בלדה על שלושה נביאים [9]

הדתה במערכת החינוך – ונשמרתם לנפשותיכם

Posted By casualme On In 2016 | No Comments

כנס הפורום החילוני בתל אביב

אל הכנס שנערך בכ"ט בנובמבר הסמלי הגעתי ברגשות מעורבים.

מול עוצמת הכוחות במשרד החינוך וברמה הפוליטית, הפועלים בתקציבי ענק ועושים בתוך החינוך הממלכתי הפרוץ כאוות נפשם, לא נראה שניתן לעמוד. מה עוד שהמפלגות המדולדלות כגון מפלגותיהם של בוזי, לפיד ומרץ , אבירי שלטון החוק והפלורליזם מכרו אותנו (הציבור החילוני) בעבר וישמחו לעשות כן גם בעתיד ובלבד לצרף סיעות דתיות וחרדיות ולזכות בדבר היחיד הנחשב כאן – השלטון.

להפתעתי התמלא האולם בהרבה הורים וגם סבים מעטים שכמותי שהדאגה לנכדיהם הניע אותם להשתתפות בכנס.

הדוברים ;כולם אנשי הפורום החילוני [10] הטיבו לתאר את המצב הנוכחי העגום והמסר שעלה מדבריהם היה שעלינו להכיר בכך שאנו החילונים קבוצת מיעוט. לא עוד, "לקחו לנו את המדינה" בטון מתבכיין אלא דרישה ופעולה להשגת זכויות מיעוט בתחום חינוך ילדינו, על ידי הקמת זרם חינוך חילוני.

היעלה על הדעת שמנהל בית ספר ממלכתי דתי יוכל למנוע קבלת מורה למתמתיקה שאורח חייו אינו דתי (כן כך מעוגן בחוקי המדינה) בעוד שבמוסדות בית הספר הממלכתי אליו נשלחים ילדינו יוכל להתקבל כל דתי או חרדי להוראה ואף יוכנסו ספרי לימוד רוויים בפסקאות ברוח ההדתה.

למרות ההתלהבות הרבה בין המתכנסים יש להניח שיהיה זה תהליך ארוך טווח, וגם לאחריו מרבית החילונים יאלצו לשלוח ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים. ולפיכך חובתינו כהורים סבאים וסבתות לשמור ולהגן על אורחות חיינו וערכינו במסגרות הקיימות.

המלצות להורי ילדים בבתי הספר היסודים ועד לתיכוניים של החינוך הממלכתי

נגעו לליבי דבריו של אחד ההורים שדיבר בפורום שטיפל בבעיות של הורים חילונים במערכת הקיימת. ההורה סיפר בכאב גלוי, שיום אחד חוזר בנו מבית הספר ואומר לו "אבא אתה לא יהודי" למה? שואל האב, ובנו משיב לו "כי אתה לא מאמין באלוהים" . זו בקליפת אגוז תמצית ההדתה העוברת על ילדינו ונגדה יש להלחם בכל כוח.

היום מתקשר אלי בני ומקריא לי עבודת בית מתוך חוברת של ביתו בכיתה ו .

התלמיד מתבקש לציין חפץ אחד מבין רשימה של חפצים חלה, נרות, גביע קידוש וכולי הנמצאים בביתו ומתקשרים אצלו ל"שבת" 

כמובן ששום דבר מאלו לא קשור לאורח חייו החילוני למהדרין של בני ומשפחתו ,לא הקידוש לא הברכות לא התפילות. 

למה נדרשת נכדתי לעשות שקר בנפשה? או לענות תשובה שבוודאי לא תתאים לתשובות מרבית התלמידים ולצפיות המורה?  כן האש כבר לפתח ביתינו עת להתעורר.

אחד מהגורמים המסייעים בשימור והחרפת ההדתה הינם ההורים הליברלים ואף המסורתיים שביננו שיצקצקו בלשונם , "מה רע בקצת יהדות" "מה רע בערכים".

ובכן אין רע גם בערכים שלנו : הומניזם שוויון ביקורתיות דמוקרטיה את כל אלה יש ללמד ולהרחיב תחומים שאין נוגעים בהם כיום. כגון פילוסופיה כללית, הכרת דתות אחרות, תורת האוולוציה ועוד  אחרים. גם על היהדות יש ללמוד, היא שלנו לא פחות משל אחרים אך גוון הלימוד יקבע על ידינו (המיעוט החילוני)  ולא מתוך הנחת יסוד של קיום יהוה כעובדה .

בכלל האמונה הפרטית של האדם תהיה אך ורק עינינו הפרטי של המורה או התלמיד.  די בהתחשבות ברגשות של האחר שהביאה למצב הנוכחי שלנו כמיעוט. ולמרות שקשה לאדם דתי יהודי להניח שיש גם דרך ואמת אחרת ,אנא הרפו מאיתנו אין אנו "תינוק שנשבה".

מעבר לנטל הפרנסה,החוגים לילדים וכל מה שעומד בפני ההורים כיום ,הם יאלצו להתמודד גם עם תוכן החומר הנלמד, מי מעביר אותו, והתערבויות של עמותות שונות בנעשה בבית הספר.

הכלל ונשמרתם לנפשותיכם (ויותר מכך; לנפשות ילדיכם) מחייב את מלוא תשומת הלב.

לסיום קיבלנו מדריך קטן של שני עמודים מומלץ לכל הורה כבסיס לפעולה.

 

hadata_pg1 [11]

hadata_pg2 [12]

 

מובאות בנושא