עוד יום

הפוסט המקורי מ 17 ינואר, 2014

 p800

בקר

שפקח עיניו לראשונה, הבחין לרגע בזוית העין שהשעה שבע בבוקר, התקרה הלבנה ומנורת הניאון גרמו לו לחשוב שהוא בבית החולים בצפת מיד לאחר הפציעה הראשונה שלו בקרבות הגליל. יחד עם חבריו לפלוגה מחטיבת יפתח לחם בכל מלחמות הגליל עד לאותה פציעה. למען האמת ,וזאת זכר מאוחר יותר; עמד בפיו יובש משונה באפו ריח בשר חרוך של הנופלים וריחו של בית החולים; אותה תערובת בל תישכח של תרופות, הפרשות, וריח תמיסת הליזול המנסה להלחם בהם וללא הצלחה. בערפול חושים קרא לאחות , אך משבוששה לבוא נרדם ושקע בשינה שנית.

שניעור בשנית, הייתה השעה כבר תשע וחצי, מוקדם למדי עבורו, אך הפעם שוכב במיטתו הוא מזהה מיד שהוא כאן בחדרו הקטן שבמושבה. ידו המשותקת מהאירוע המוחי שעבר לפני שנים שמוטה לצידו בזוית משונה, היא ורגלו השמאלית -"נבילס" הוא קורה לשתיהן שנחה עליו הרוח, תזכורת תמיד למצבו וגילו.

עוד מעט ואני בן תשעים, הוא מהרהר לעצמו , האם אגיע  לכך ,האם אחגוג ,ועם מי?

מחדרו הוא שומע את דני, העובד הפיליפיני ,מקרקש במחבתות במטבח הקטן  , דני נמצא אצלו כחודשיים מאיר פנים תמיד, הבישולים המיוחדים והחריפים שיוצאים תחת ידיו ערבים מאוד לחיכו ומאפילים על המטפלים שהיו לפניו, ושזיכרונו מהם הולך ונמוג.

דני שהבחין בתזוזתו במיטה שואל ;להכין כבר ארוחת בוקר?, אתה זוכר שהיום אנו נוסעים לכנס. עוד שעה רננה מגיעה וצריך יהיה לצאת.

בוודאי שהוא זוכר, זו כנראה הסיבה לשינה הטרופה ולזיכרון בית החולים. הרי שנים שאינו יכול להריח , מאז האירוע.  איך עלה בו זיכרון ריחות בית החולים והפציעה, אם לא עקב הכנס שרובץ בתודעתו.

ההזמנה לכנס של הפלמ"ח הגיע אליו לפני כחודש, והוא שוויתר כבר על הכנסים האלה אם מחמת קשיי הדרך ואם מחמת ניפקדותם המתרבה של חבריו מאז, התכוון כבר להשליכה לפח, והניחה על ערימת החשבונות  שליד הכורסה המיועדים לזריקה.

למחרת הגיעה יעל ביתו הקטנה  לביקורה השבועי , כדרכה עוברת יעל על החשבונות לפני השלכתם לפח, מלהגת על הקורות אותה ועל נכדיה. לפתע עצרה לרגע בפליאה, אבא ראית את ההזמנה לכנס? שאלה, סטף מארגן אותו!

מבחין ונסחף בהתלהבותה , החליט בספונטניות  ללכת לכנס. חיבה גדולה יש בו לסטף  – לוחם בפלמ"ח, תעשיין בקיצור "משלנו". מהעבר זכר שכל כינוס שנכח בו ולסטף הייתה בו יד, אורגן למופת. כן. השיב לה; אני הולך ואף את תבואי עימי ותסיעי אותנו לכנס. הפעם הוסיף, יתחשבו בנכים ולא אצטרך להשתרך בעליה ובשביל משובש עד לאולם כמו בפעם האחרונה.

קם לאיטו, בתנועות מדודות שרכש בבית החולים השיקומי לאחר ה"אירוע" .ישוב בשולי המיטה הוא מכניס למכנס את רגלו הבריאה, לאחר מכן נשכב מעט ימינה וכשהוא עדיין בקצה המטה הוא מושך את המכנס השמאלי מעל ל"נבלה". וכך החולצה הגרביים ואף הנעליים מוצאים את מקומם על גופו. רק שהוא מתרומם מהמיטה ;נאחז במוט שהותקן לכך ליד מיטתו, הוא קורא לדני להיטיב את מכנסיו ולתחוב את חולצתו לתוכם.

את ארוחת הבוקר הוא מסיים בדממה. מציץ בחלון, יהיה מזג אויר נפלא לכנס.

צהריים

הדרך לכנס עברה חיש מהר, מחניית הנכים ארגנו לו חיש קל כסא גלגלים קצת לפני הכניסה הוא קם נעזר בדני ונכנס זקוף בהליכה עם המקל לאולם אין הוא אוהב שיראוהו בכסא גלגלים ,במבט של מלמעלה למטה. הנה חבריו הקרובים מקיפים אותו –  צביקה מהכשרת איילת השחר וקובי מהכשרת אשדות יעקב דווקא איציק שאמר שיגיע לכנס לא הופיע.

עוד ועוד ממכריו חולפים ומברכים אותו לשלום, מי בניד ראש ומי בטפיחה קלה על הכתף כחוששים שטפיחה חזקה – של פעם ,תפיל אותו . על פניהם וגופם הוא רואה את משא השנים. במיוחד חסרים לו דודו ושמוליק חבריו הקרובים שהלכו לעולמם כבר לפני כחמש שנים.

לא נפקדו גם הבדיחות החדשות-נושנות "לא ידעתי שהיו כל כך הרבה פיליפיניות בפלמ"ח" אומר לו צביקה בפעם השלישית היום ; מילא, הוא מהרהר לעצמו בודאי אף אני נוהג כך.

שורה ארוכה של מברכים פותחת את הכנס כל אחד פותח ומודה – גבירותי ורבותי אלוף הפיקוד שר החינוך ועוד רשימה ארוכה של מארגני ויוזמי הכנס. כסא הפלסטיק שבתחילה היה נוח הופך לאט לאט למעיק. הוא נע במקומו מנסה להזיז את רגלו הבריאה ש"נרדמה" מחוסר תנועה.

ועכשיו מכריז המנחה סרט קצר של איה נכדתו של מפקד הגדוד, יוצרת ובוגרת החוג לקולנוע ונכללות בו תמונות נדירות מהווי הפלמ"ח. סוף סוף כבה האור ומוקרנות תמונות. בתחילה קשה לו להתרכז ולהבחין בנעשה התמונות מרצדות וגילן ניכר, אט אט פגה לה המועקה שבלבו שהחלה בהשכמה והוא מתחבר למראות שלנגד עיניו ליבו נמשך אחריהן כולם עדיין שם,פה תמונות מלפני הקרב ואחריו, משמחות מעטות שהיו ,ממסעות ברחבי הארץ ומאמונים שקדמו למלחמה ותמונות מהווי ההכשרות בקיבוצים. בחלק מהן הוא מוצא את עצמו מצולם כפי שהיה אז ;עלם חמודות שהבנות נהו אחריו . אט אט עולה בו ההתרגשות ומתגברת לעוצמות כמותן כבר לא חווה זה שנים. לפתע מופיעים גם דודו ושמוליק; צעירים ויפים בבלוריות של פעם ובבגדים הפשוטים- התמים. אין הוא יכול להכיל עוד ;גוש עולה בגרונו ודמעות ניגרות מעיניו, תחילה דמעות בודדות שאת מליחותן הוא מרגיש על לחיו ואחר כך שטף של דמעות שאינו יכול לעצור, ובחושך המבורך שמסביב הוא מבין לבסוף שגם אינו רוצה לעצרן ומרשה לעצמו להתייפח בקול כבוש.
חסות החשיכה תמה , האור עולה ועדיין ניגרות הדמעות, מה קורה לי הוא תוהה; שדני מוביל אותו בעדינו. לעבר הרכב.

בבית הקטן הוא צונח למיטה, נרדם מייד ,ללא חלומות.

ערב

לפנות ערב שהתעורר ועבר לכורסה הוא מדליק את הטלוויזיה ממתין לחדשות השעה שש. בכורסה לידו כבר ממתינה כוס התה החמה ופרוסת עוגה שהביאה יעל ושפרס לו דני.  שניהם מתרווחים למול המרקע, המחשבות מרחפות, והם בוהים בנאמר.

מאוחר יותר הטלפון מצלצל. זהו איציק חברו המבקש לשמוע איך עבר הכנס. לו עצמו, אומר איציק, היה פנצ'ר. אתמול בערב נפל במקלחת, נחבל והובהל לבית החולים ולכן לא הגיע. אבל הכל בסדר, הוא ממהר להרגיע.

הוא מספר לאיציק בפרטים על הכנס ואף על הדמעות שעלו בו ללא שליטה אינו פוסח; כן אומר לו איציק הגענו לגיל,  לפני כחודש שמעתי על פטירתה של ציפי . אולי אתה מכיר; מקיבוץ פלמחים זו שנשואה לחיימקה מההכשרה שלי. לא היינן חברים חיימקה ואנכי ואותה בכלל לא הכרתי. בכל זאת ,שנודע לי על כך ואף שהדבר אירע מספר חודשים מוקדם יותר, פרצו הדמעות מאליהן ולא ידעתי את נפשי מבושה.

" אז מה ;גוססים אבא?" שולף איציק את האמירה של הפלמ"חניק שבא לבקר את אביו על ערש דווי, אמירה הלקוחה מילקוט הכזבים ושאף פעם לא הכזיבה. שניהם פורצים בצחוק משחרר.

קצת לא במקום, הוא חושב לעצמו בסיום השיחה, אבל עדיין מצחיק כמו פעם.

 




רהב

הפוסט המקורי מ 20 דצמבר, 2013

 p799

הלהג כערך

כמה הפתיעו אותנו, כמה נלעגים היו לאזנינו דברי הרהב שהיו מושמעים ע"י מנהיגי ערב בהתייחסם לישראל ולמפעל הציוני.
וכמה הפכו לחלק מחיינו , אם בבידור להמונים כדוגמת שופט הריאליטי ; היחצ"ן רני רהב, או ראש ממשלתינו בנאומו בפני באי ועידת הליכוד השבוע.

על הראשון מה נלין זה הרי תפקידו תפקיד שהפך לו לטבע שני; ולולי מראה פניו הלא משובבים (שאין הוא אחראי להם) , והמשווים לדבריו נופך קומי  היה אפשר לחשוב שהוא הפה לאלפי אנשים החושבים אף הם כך.

הנה הוא כאן בפרק 22 של ה"כוכב הבא" נותן את הקטע שלו ולא שוכח להודות בשם עם ישראל למושיעיו מהסופה האחרונה.

וביבי , כביבי מנצל את הרגע לפני אולם מדולדל של אוהדיו? , להופיע בתפקיד המנהיג ההחלטי בסגנון ה read my lips שבוודאי עשה עליו מספר חזרות.

וכה אמר ביבי : אנחנו לא ניתן לאיראן לפתח יכולת צבאית גרעינית. פירוש הדבר לא רק שאיננו מוכנים להשלים עם מצב שיהיו פצצות גרעין, אלא שנמנע מאיראן להגיע ליכולת לייצר פצצות!

וכמה עצמה יש לדברים בייחוד בהופעה החיה:

איך בדיוק יממש את הבטחותיו\איומיו ;  שמא ישתמש בנשק הסודי של גיוס תלמידי ישיבות (שכרגע אינו מבצעו מטעמי יציבות שלטונית עלק) או יכנס את אנשי ה"פולסא דנורא" המפחידים, סוף סוף היה ניסיון טוב אתם.

לעניות דעתי זו תכניתו ב 3 שלבים:

1. גיוס תלמידי ישיבות

2. הצנחתם אי שם ליד טהרן

3. התלמידים פרים ורבים וממלאים את רחובות טהרן, עד להתמוטטותה הכלכלית הסופית.




וגם שבוע הספר

 

הפוסט המקורי מ 09 יוני, 2013

 

דיירים "אמיתיים" האח הגדול

זה זמן שלא קראתי תמצות מעולה בנושא של מי אמיתי ומי לא המככב לזרא בתכניות הריאליטי.

הנה הקטע מתוך הפוסט של צפניה

 

 

 

 

אני תוהה מיהוא אותו עוזי וויל  שתרמו לו 100 שקל שמוזכר לעיל ? לא עברו שעות מעטות וביומן החדשות מופיעה כתבה על מקרה של רמאות של אחד עוזי וויל שביקש שיתרמו לו כסף ברשת האינטרנט לכתיבת ספר והוצאתו לאור. מסתבר שבעת הפרסום לבקשת התרומות כבר נחתם חוזה בינו לבית הוצאה מכובד והספר כבר יוצא לקראת שבוע הספר (עם או בלי תרומות).והתורמים כמובן מרגישים מרומים.

עוד לא הספקתי להבין מיהוא עוזי ומה עיניינו לכאן וכבר פגה הפרשייה והתחלפה לה לפרשה אחרות – השופט שמבקש לבחון גם אם הנאנסת נהנתה.

לא יכולתי להתאפק מלהגיב על הפנינה של "האמיתיים" והוספתי תגובה משלי לפוסט של צפניה :

"כיוון שפתחת.
אמיתי; הינה תכונת אופי מעצם הגדרתה ככזו ע"י דייר אמיתי. נכון ;יש כאלה שאצלם רק ההתנהגות היא אמיתית , דייר אמיתי יהיה מוכן להתחבר לכאלה (דוגמת אבי) מטעמים טקטיים.
ואיך שכחת את האמיתי למהדרין, זה שמחובר לדת האמת, זה שקופץ לאומן מדי שנה,בעת צרה מול שופט יחבוש מהר כיפה ולהבדיל בהכנסו לאח הגדול ינשק מזוזות, יכרוך תפילין לעת מצוא ויגלגל עיניים מעריצות לרבנית נלסון?
ערכי המשפחה
אמא היא ערך עליון ביחוד שמתנגן שיר שזה נושאו.
דייר אמיתי, אם נשוי הוא ובמיוחד רחוק מאשתו ;אצל האח , הוא מעריץ גדול שלה, עפר לרגליה. ואם רווק הוא ;יתחייב בנקיטת חפץ, שלעולם ,כן לעולם ,לא יעזוב את ילדיו שטרם נולדו גם אם יתגרש מאשתו שטרם נישא לה.
פאולינה, התינשאי לו?"

על ספרים ודימויים

מספר חודשים שאיני מרבה לקרוא; ספר יחיד שגמעתי לאחרונה הינו ספרו של יונתן גפן "אשה יקרה" . ספר ישן שלו שהגעתי אליו  לאחר שצפיתי בראיון טלוויזיני\מסע קידום לספר אחר שלו. כדרכו של גפן הכתיבה קולחת והנושא מעניין, שלא לומר מציצני. מבט לתוך משפחת המלוכה או ה" קנדים" שלנו – משפחת דיין.

לטעמי קצת ארכני וחוזר על עצמו בנושא האבא אמא. מה שהיה עובר באח הגדול בפרק או שניים עובר כאן בספר לא קטן ;סתם….

תמי ואנכי שומעים סדרת ההרצאות של חיים שפירא ושם בהתייחס לאושר והחיפוש אחריו אני נחשף לעולמו של פו הדב  מזוית אחרת.
פו – ה"מאושר" הקלאסי;נאיבי, חי את הרגע אינו מתעצבן לרגע ואינו מטריד את עצמו במחשבה שמא יצא "פרייר" .וכך; שהארנב מבקש לתלות כביסה על רגליו של פו התקוע בחור שאליו נכנס כדי לזלול דבש אין לפו כל בעיה עם כך- הרי הוא תקוע בין כה וכה.
שטיגר דופק בדלתו ופו שואל מי זה ? טיגר עונה זה אני ופו פותח מייד את הדלת. מן פילוסופית חיים שבמרכזה "כולם בסדר". הקטע בפינה של גבי גזית כאן..
תילי תילים של פרשנויות נתלו בספרי ילדים קלסיים , אולי כדרך לבחון את הצלחתם או את משמעותם הנסתרת בעולם המבוגרים. החל בשמי ערב כחולים הישראלי כל כך וכלה בנסיך הקטן וכמובן אליסה בארץ הפלאות שמשך תילי תילים של פרשנויות מעמיקות ביותר ואולי הוא ספר הילדים עם מספר הפרשנויות הרב ביותר.

משום מה בילדותי ואף מאוחר יותר, לא הצלחתי לסיים לקרוא לא את הנסיך הקטן למרות היותו דל דפים ולא את אליסה הארץ הפלאות ודווקא ניסיתי.
לאחרונה בעקבות צפיה בסרט חדש יחסית של אליסה בארץ הפלאות התעורר בי עיניין מחודש בספר.
דימוי קלאסי מתוכו של חיוכו של החתול מצשייר שנשאר לאחר שהחתול נמוג התקשר לי עם ראיון של השר הבולדוגי משהו ישראל כץ ,שבתוכנית של שי שטרן מחייך חיוך מאולץ כל כך שדחף אותי לנסות את כישורי האלתור שלי. הנה החתול הנמוג שמצאתי ברשת

 

 

 

 

 

 

והנה ה.. בסרטון שלי.


הראיון עצמו היה למרות האוירה הקלילה של שי שטרן גדוש במלל פומפוזי  ונבוב של כבוד השר על המהפכה בנמלים שמכין לנו השר המצפה להפוך לגיבור על "כחלוני" . נראה לי שבמלחמה הזו אל מול נמלי חיפה ואשדוד תושג תוצאה דומה יותר למלחמתו של דון קיחוט בטחנות הרוח .

השר ועוזרו למול רשות הנמלים

אז מה היה לנו כאן; דימויים ואסוציציות מהירות שאורך חייהן כאורך חייו של זבוב. כשאני מקטר לי על נכסי צאן ברזל כמו דימוי של "מלחמה בתחנות רוח" אני תוהה עד מתי יחזיק דימוי זה ויהיה חלק מהתרבות של דור נכדיי. בעוד שהתשתית התרבותית בזמננו התבססה על מערכת החינוך ומערכות נוספות ויחסית קבועות של ספרות קולנוע תיאטרון הרי שהיום כל המערכות כולל מערכת החינוך הופכות למהירות ותזיזתיות יותר.

האם ליהלי נכדי הקטן יליד שנת 2011 יהיה דבר משותף (תרבותית) עם גליה נכדתי הטרייה שזה עתה נולדה , יוני 2013 – האם פער דורות יהפוך לפער של בן שנים בודדות ואולי אף חודשים?

 




שוויון?

הפוסט המקורי מ 23 מרץ, 2013
p797

מכבסות מלים

לאחר סערת הבחירות, פסק הגשם אט אט מופיע האביב והכלות; סימן הפסח עבורי עולות ופורחות בגינה.

ה"כלות" בגני. ברקע הרקפות שומטות ראשן.

kalot
לרגע היה נראה שסיום מעשה של הרכבת הממשלה ירגיע את שטף הספינים והדברת, אבל עולם כמנהגו נוהג. בחדשות של יום שישי מדווחים על אסון בריצת מרתון תל אביב. מגיש הטלביזיה מכריז וחוזר ומכריז תוך שימוש במונחי פיגוע : "הרוג ופצועים במרתון תל אביב". הכיתוביות שרצות על המסך מתונות יותר :" רץ מרתון נפטר בתום הריצה וישנם כך וכך נפגעים".

כאילו אין די בדיווח על ארוע, רצוי להעצים אותו מייד ללא שהייה, ומה טוב מלהשתמש במונחים יוצרי תודעה; יש הרוג ופצועים לפיכך יש גם מי שהרג ואולי חלילה רצח. ומכאן למרדף – יש לפנינו ראש לערוף – ככר העיר ב online במיטבה.

לא עוברים ימים מועטים והנה שוטף צונאמי הדווחים על ביקור אובמה, חידוש חברות נחמד מחמם לב שכזה.

והדווח ממשיך גם לביקור בשטחי הרשות, ושם צד את אוזני דווח של הכתב בשטח.

הוא שמע שמוגשת תביעה , בבית דין של הרשות נגד אובמה על כך שפליסטיני בעירק "מת" מפגז שירה אליו טנק אמריקאי.

כיון שהאיש פלסטינאי לא חשב הכתב פעמיים והפעם בחר במילה ה"נכונה" – האיש מת.

עיין ערך שוויון

נושא השוויון בנטל ואף השוויון או יותר נכון אי השוויון החברתי ואי השוויון הכלכלי העסיק אותנו רבות לפני הבחירות, ואפשר לומר אף "ניצח" את הבחירות הנוכחיות.
בבחירות אלו נתתי קולי ליאיר; וכך שאני בוחן את הצבעותי הקודמות ומונה בהם את אורי אבנרי , המערך הישן והטוב, דש , העבודה, קדימה, לפיד האבא ולפיד הבן, אני מזהה איזו שהיא תנועה משמאל כלפי המרכז, בקיצור את היותי חלק מ"התאדות השמאל".
במאזן הכולל אני מוצא שסך כל האכזבות הקשות (שלי אישית) הן שלוש; הצבעה לאהוד ברק (בעבודה) ההצבעה לדש וההצבעה לקדימה של אולמרט. ואילו בכף הזכות וההצלחה (אף כאן הערכה שלי אישית) אני מוצא את ההצבעה לרבין וללפיד האב רק שתי הצבעות ; אני מחכה כעת לשלישית ,ההצלחה של לפיד הבן ,שעד כה עומד בציפיות . כמובן שזהו החלק הראשון בעוד שהמבחן האמיתי יהיה בביצוע.

ונחזור לשוויון . בעוד כחודש יתרחש לו החג הקדום שנעלם מהלוח הלוא הוא חג האחד במאי או בלשונו שלעורך דין שפטל – הסמרטוט האדום המשוקץ.
אבל מה ידענו אז על שפטל ;החג הרחיב את חזותינו הקטנים, עת הורינו תלו דגלים אדומים ורחובות קרית חיים של פעם התמלאו באדום לוהט.
הפגנות של צעירי תנועות הנוער, "פועלים" – מלה מכובדת בזמנו ונציגי קיבוצים צעדו להם בגאווה  בצעדי האחד במאי בחיפה "העיר האדומה" של פעם.

h

מבלי להבין את המשמעות המדוייקת היה ברור לי אז שכולם שווים . הרי כולנו גרנו בשיכוני סולל בונה ולבשנו בגדים מתוצרת אתא ונעליים מתוצרת המגפר. הורינו הגיעו כפליטים ממזרח אירופה. משרווח לנו, נסענו כולנו באופניים ואחר כך באותן המכוניות : פיאט 600, רנו דופין,סימקה 1000 וכדומה.
לרובינו היו דודים ומכירים בקיבוצים ובוודאי שבבואנו לשם התבשמנו מהשוויון בחדר האוכל בלבוש האחיד .וכמובן היה את  חזון ההגשמה; מתנועת הנוער נצא לגרעין ולשיא השיאים ;הקמת קיבוץ חדש.
אלא שכבר אז ניבעו סדקים בשוויון , פה ושם . להורי חברי גדי היה ידיד ב"הנהלת הנמל" וכבר אז זכה גדי לנסוע במרצדס , מתנועת הנוער פרשנו לטובת החברה ה"סלונית" וכך אט אט אבל בהתמדה חילחלה הרוח הבורגנית לתוכי והשפיע על מתכונת הצבעותי הפוליטיות כאמור לעיל.
אם אז,בשנות הששים, היה אומר לי מישהוא שאני עתיד להצביע עבור מפלגה בורגנית מסוגהשל המפלגה "הפרוגרסיבים" שהפכה למפלגה "הליברלית" באותם הימים של שנות החמישים\שישים; הייתי מביט בו כבמשוגע.

ולמרות הכל השוויון כערך שממנו נגזרים הבטים רבים פוליטיים חברתיים וכלכליים עדיין נחשב בעיני.

באתם הערבים היה אבי, ששרת בצבא האדום, מאזין לשידורי רדיו מוסקווה ברוסית . בהתרגשות רבה, אוטנטית; אני זוכר אותו מבשר לי על מותו של סטלין ב 1953. לקח עוד מספר שנים רב עד לשנת 1991, שנת התפרקותה הסופית של האימפרי הסוביטית הקומוניסטית ונצחון הגוש המערבי שהתפרש כנצחון כלכלי של הקפיטליזם על הקומוניזם.
מאותם ימים שבהם מפלגות כמקי ומפם התייחסו בחרדת קודש לשגיונותיו של סטלין "שמש העמים" ומשטרו , הפלגנו כאן בארץ למחוזות רחוקים של כלכלה חופשית, הפרטה, מיקוד חוץ , טייקונים וקריסת ההגנה על ציבורי עובדים גדולים – עובדי הקבלן למיניהם.

הדבר כמובן מתבטא גם בחלוקת העושר הלאומי בין אזרחי המדינה ובקיטוב שבחלוקת ההכנסות.

במאמר של הכלכלן חתן פרס נובל גוזף שטיגליץ מצטטת מירב ארלוזורוב בדה מרקר ומוסיפה נתונית לגבי כלכלת ישראל ולגבי תהליך של גידול הקיטוב (חלק מהצטוט):

a

כאמור הגידול בקיטוב מאפיין את כל העולם המערבי ואף בארצות הברית. כמובן שכאן גישות סוציאליסטיות הן בבחינת סדין אדום לעיניו שח אמריקאי שהתחנך על ברכחי כלכלה חופשית ו"שוויון הזדמנויות" בהרצאה ביוטיוב שהוספתי לה תרגום מעלה המרצה תהיות לגבי חוסר השוויון בחלוקת ה"עושר הלאומי " בארצות הברית של אמריקה כן שומו שמיים ומציע לכולם לבחון זאת בעיניים מפוקחות יותר.

את ההרצאה ניתן לראות כאן:

מכיוון שהגישה של האמריקאים היא יותר מתנצלת בבואם לדון בפערים כלכליים נדרש המרצה הבא להשתמש בתועלות החברתיות שכנראה תושגנה אם פער זה יקטן.

הדבר דומה לגישה הקפיטליסטית הפטרונית שלפיה בעלי חברה\מפעל כל שהיא מעוניינים ברווחת העובדים אף יותר מהעובדים עצמם שכן רווחת העובדים תעלה את תפוקתם לחברה\מפעל ובהכרח ישתפר גם מאזנה .
גם האופנה של תאגידים רבים ובנקים גדולים ל"היות מעורבים בקהילה" או לחילופין להיות ירוקים ואוהבי סביבה באים מאותו מקום תדמיתי (ועל זה נאמר בלשונם my foot ). תדיר אני נזכר בהם שהקופאית בסופר הופכת גם לשליחה חברתית ומתרימה אותי בקופה למטרה נעלה.

המרצה ריצרד וילקינסון (בערוץ TED – ניתן להוסיף כיתוביות בעברית), מראה תחילה את פילוג אי השוויון במונחים של היחס בין ההכנסה של %20 העליונים מהאוכלוסיה להכנסת  %20 התחתונים של האוכלוסיה. ישראל תופסת מקום מכובד מספר 7 בקיטוב מתוך 23   מדינות שנבחנו.

b

המרצה בחר מספר פרמטרים חברתיים שלילים כגון : תמוטת תינוקות,שתיה,תוחלת חיים,רציחות,מאסרים ועוד ויצר "סל" של שכיחות נושאים אלו .

בגרף הראשון מוצג פילוג ה"סל" המכובד הזה למול הכנסה לאומית (תל"ג לנפש)

הפיזור לא הצביע על חוקיות או קשר בין ההכנסה הזו לפרמטרי ה"סל" :

c

לעומת זאת כאשר הוצג אותו סל ביחס לדרוג היחסי המדינה ב"גרף אי השוויון בהכנסות, התקבלה קורלציה מענינת : המדינות עם אי השויון הגדול יותר הן כם אלו עם נתוני ה"סל" השליליים יותר! גרף ליניארי.

d

ההרצאה המלאה בהמשך.

שוויון כערך ?

שלי יחימוביץ בנאום הבכורה בכנסת החדש מתגוללת על יאיר ומפלגתו ומתייחסת לחלקו באוליגרכית ההון שלטון כפי שמופיע בסרטון הבא:

שלי יוצאת על יעקב פרי "נציג מעמד הביניים"

התעמקתי קצת במלה החמקמקה "שוויון"  ומשמעותה, כבר עתה המונח פתלתל ורב משמעי האם הוא ערך או מלת תואר למצב חברתי האם שויון הזדמנויות – הוא המונח שאליו יש לחתור כדי להשיג חברה טובה יותר או שמא ההון הצבור בידי יחידים המהווים חלק מאוליגרכית ההון שלטון המנהלת את חיינו סופו להגדיל את אי השוויון כאותו משוב חיובי הגורם לתופעה להגביר את עצמה עד לרגע הפיצוץ.

מהו אותו פיצוץ האם מהפיכה כוחנית האם כאוס או שמא נישאר בתוך חוקי משחק פרלמנטריים כדמות תנועת המחאה האחרונה והבחירות האחרונות.

דוגמאות רבות מלפנינו מצידינו ומאחורינו לכאוס כלכלי חברתי והאחרונה שבהם קפריסין, ומכיון שהנבואה ניתנה רק לקטן לשוטה ול"עתידן" שבאקדמיה לא לי להתנבא.

מאמר מעולה בנושא של  ד"ר אורית קמיר מהאוניברסיטה העברית מדוע עדיף (שוויון) כבוד האדם על שוויון החירות?

המאמר ,תאורתי ויסודי מנתח את המונח בהביטים חוקיים והיסטורים ומעלה על נס את השוויון – שוויון של כבוד האדם וחרותו.

מתוך המאמר אצטט שלוש פיסקאות: הראשונה נוגעת לשויון בעולם הליברלי; שבו המעמד הבינוני העירוני באירופה שסבל מקיפוח מצד המעמדות השליטים פיתח את התפיסה – שלפיה החרות שהיא המשאב העליון והיקר ביותר ניתנת להגבלה אך ורק על ידי "שוויון החרות" שמשמעו שכל אדם זכאי לאותה מידה של חרות מן העולם הסובב אותו …. ולכן עקרון השוויון מבטיח מחד שכל בני האדם יוכלו לממש את חרותם במידה שווה; ומצד שני הוא מגביל את חרותו של כל פרט ואת חרות המדינה, שהגבול שהוא קובע למימוש החירות הוא זכותם של כל בני האדם האחרים למימוש שווה של חרויותיהם.

וזו גם התפיסה הנוהגת בארצות הברית ומשפיעה על אזורים רבים בעולם ועל דרום מזרח אסיה.

הפיסקה השנייה מתייחסת לשלוב כבוד האדם וחירותו .

e

f

הפסקה השלישית מתייחסת לשוויון כבוד האדם וחירותו  ומרחיבה לגבי הדרישות הנוספות הנובעות מכך.

g

את הזכות של האזרח דווקא נראה לי שהטמענו. ראה גם כאן אפילו בנאומה של שלי יחימוביץ בכנסת על הזכות ל"מקרר מלא".

שלי וה"זכות" למקרר מלא" ועוד

אלא כפי ששלי בודאי יודעת ממרום מעמדה לא היא יכולה להביא לשינוי. דווקא ולמרבית הפליאה יאיר ובנט שניהם לכאורה מהאוליגרכיה יכולים להביא את השינוי ואף התחייבו לכך.
השינוי להשגת יתר שוויון ;יושג כמובן לא ברמה התיאורית של ניסוח חוק זה או אחר ושום עתירה לבג"ץ לא תמלא את המקרר הריק.

שפור המצב בתחום השוויון נמצא במתווה התקציב המוצע ומערכת המיסוי במשרד האוצר ולפיכך באחריותו הישירה של יאיר. שיפור כזה שיגרום לחלוקה מאוזנת יותר של המשאבים ואת תוצאותיה בהבטים של שוויון הזדמנויות אמיתי ו"כבוד האדם" במובן זכאות לחיים מעבר למינימום הישרדותי.

כידוע במקומותינו; מה שלא יעשה בתחילת הקדנציה בשנה הראשונה או בשנה וחצי הראשונה כנראה שכבר לא יעשה בכלל , אז יאיר; שלי ואנכי צופים בך

 

 




על כתות יהודיות כשרות

הפוסט המקורי מ 26 יוני, 201

מזרח אירופא כבר כאן

בין היקומים המקבילים הדרים כאן בכפיפה אחת , יקום החרדים מאיים ומעניין ביותר.  במשך כמה שנים מתקיימות בתוכו כתות משנה רבות שריב להם זה עם זה ויחד עם זאת הדבר המאחד אותן הינו ראיית העולם האחר (הציוני) כדבר שיש להסתגר מפניו ויחד עם זאת חלק מהם שלמדו את הלכותיו מבינים את דרכו ומוכנים לבצע עסקאות פוליטיות עימו (בלשוננו הסחיטה החרדית).

וכך לקראת מועד פרסום מסקנות הועדה שדנה בגיוס החרדים, מכנסת לה בבוקר אחד אספת ענק מונהגת על ידי אחד מחשובי המנהיגים כדי להתנגד ומראש לכל נסיון לגיוס חרדים – כולל כאלה שאינם לומדים תורה.

מתוך חדשות וואלה; סיקור ההפגנה ובתוכו חרדים בסימני אבלות עוטי שק על גזרת השמד שמתרגשת ובאה:

ההפקה המרשימה הזו לא נעלמת מעינם של הפוליטיקאים "שלנו" קרי החילונים , וכבר עכשיו גם שאיני יודע מה יהיה, ברור שיהיה רע , רע לתפארת.

ביקום המקביל הזה , עדיין קיימת עיתונות מגוייסת מהסוג שאותה הספקנו כבר לשכוח – דבר,על המשמר, למרחב את כולם נשא הרוח.

והנה למשל סיקור הנעשה אצל המנהיגים – האדמו"רים ב"ערוץ 7"

שאתה רואה את תאריהם , האדמו"ר מקאליב,מויטבסק, מטשרנוביל אתה מבין בעצם מזרח אירופא זה כאן.

צדיקים ורביים, חסידים ומתנגדים ובאבות גם

שם הקטע כנרמז לקוח מסגנונו של דרויאנוב. שם, בספר הבדיחה והחידוד ,קיים קובץ של בדיחות על פי נושאים . אחד מהם הינו בדיחות היהודיות בנושא הנ"ל , למעט ה"באבות" שבעוונותינו התווספו אף הם לחבורה הנכבדה.

לכאורה מה לי אתיאיסט שכמותי; שכפי שיותם אומר מאמין באמונה שלימה ש"אין אלוהים", ולהם. אלא שמעבר לכך שאת ספר הבדיחה והחידוד שגמעתי בנעורי אהבתי מאוד, מעבר לכך נלוויתי באותה עת לדודי יצחק מחיפה לערב חגיגי של חגיגה רבת עם אצל חסידי וויזניץ שרבם הקטן ישוב והחסידים שרים ומרקדים בהתלהבות מדבקת. המראה השאיר עלי רושם רב ויצחק כמובן הוסיף אף הוא מלים בשבח החסידות.

בהחלט מעורב כאן גם עניין אנטרופולוגי . החוויה שחוויתי לפני כמה וכמה שנים שנכנסתי לתוככי בני ברק בחיפוש אחר הרב פירר , עם תיקו הרפואי של אריה , זכורה לי גם כחוויה של ביקור בעולם אחר; מעין עיר יהודית במזרח אירופה של המאה שעברה. עולם שעל טיבו קשה לי לעמוד.

לימים נודע לי שחסידות ויזניץ בחיפה מהווה סנף לחסידות ויזניץ הראשית ורבה הוא בעצם קרוב משפחה של ה"רבה" הזקן של ויזניץ. להלן "עיקרי השושלת" מויקי.

זאת ועוד בקרבות מלחמת השחרור נלחם ה"רבה" החיפאי כמו כולם, מי יעלה כדבר הזה במחשבתו , אוי לה לאותה בושה.

המשך כאן

שתי בנות אחותו החרדית של דודי יצחק מבקרות היו אצלינו בקרית חיים , בימים שבהן עוד ניתן הדבר  וסיפוריהן על גדולתו של ה"חזון איש" סיפורים שעליהם התחנכו; הושמעו שוב ושוב למרות שכבר אז עוררו בי גיחוך.

הרצינות והכוונה הזו שבה סופרו מעשי הנסים הפליאוני והזכירו לי מבדיחותיו של דרויאנוב

לצחוק או לבכות?

594      מעשה בזקן, עליו השלום, שהוא וגבאיו ומשמשיו הלכו בדרך והגיעו לפונדק של ישראל, ולא יצא הפונדקי להקביל פניו ולהכניסו לביתו.  חלשה דעתו של הזקן, עליו השלום, ואמר:

קורה זו, שלא זכתה שיתלונן צדיק בצילה, תיעשה נחש-עקלתון!

מיד נזדעזעו כל העומדים שם, והפונדקי והפונדקית נפלו לרגליו, שיעביר את רוע-הגזירה מעליהם ומעל ביתם.  נתמלא הזקן, עליו השלום, רחמים רבים, מחל על כבודו וחזר ואמר:

יהי רצון, שהקורה תישאר קורה כשהיתה!

ומכאן ואילך באים מכל ארבע פינות העולם לראות אותה קורה, שנשארה קורה בכוח-רחמיו של צדיק…

והנה לא מזמן שודרה סדרה על החרדים תכניתו של אמנון לוי בטלוויזיה. ובפרק השלישי למדתי על מה שאירע בינתיים בחצר וויזניץ עם התקרב מותו של ה"רבה".

השתלשלות עיניינים שהביאה כצפוי לפיצולה של החסידות סביב שני בניו של הרבי שנפטר.

רקע לסיפור זה ב ynet החצר (לפני מותו של הרבי)  וגם בקטע של אמנון לוי כאן:

לולא ידענו שהמדובר בחסידות בארץ הקודש; היה הדבר דומה לתככי חצר מלכות באירופה של המאות הקודמות. כבית ההבסבורגים למשל שדרך קשרי נישואין שלט גם בממלכות ספרד אנגליה ועוד. כנראה שהצרוף של שררה, כסף וכבוד עושה את שלו בכל חברה אנושית. (למרבית פליאתי ; גם החסידים בני אנוש).

עכשיו שנתבסס מעמדו של היורש הבכור בבני ברק מתחילים לחזור לסמלי המלוכה למשל הכתר :

 

אין ספק עדיף מעמדו של ה"רבה" על מעמד המלך , למרות ששניהם נמשחים למלכות בחסד האלוהים . המלך הוא לפעמים אף ראש כנסיה כמו באנגליה, אך למלך תמיד תהיה אופוזיציה, בין של אציליו ובין של המוסד שהמליך אותו ולעיתים אף מהעם הנאנק מעולו, ולעתים הדבר יעלה לו בחייו.

ה"רבה" לעומתו נהנה מאימון מוחלט וסיפורי המעשיות והמפגשים המתוזמרים עם קהלו יוצרים מחויבות אישית ואהבה של חסידיו,על מוצא פיו של ה"רבה" אין ערעור . את תפקיד הצדיק\הרבי\הבאבא כמוציא דברו של האל עלי אדמות שכללו החסידים השוטים עד תום, אמרא נפוצה שלהם היא שהרבי גוזר הקב"ה מקיים , קרי הקב"ה עובד אצל ה"רבי" ומכיוון שחסידויות רבות ישנן ויש כאלה המוקמות יש מניין (הפרנסה קשה כידוע), הרי שידיו של הקב"ה מלאו עבודה.

בדיחות בנושא זה כבר כינס דרויאנוב למשל כאן:

595      תמה אני, – אמר חסיד לחברו. – גלוי וידוע לפנינו, שהוא שיחיה כל יכול, וכל מה שהוא גוזר הקדוש ברוך-הוא מקיים, ואף-על-פי-כן, כשם שאנו באים אליו שנה-שנה דלים ורשים, כך אנו שבים מאתו דלים ורשים.

גער בו חברו:

טיפש! הן הן גבורותיו.  יכול להושיע ורוצה להושיע, ובכל-זאת אינו מושיע…

596      חסיד סיפר לחבריו:

כל שעה שהרבי מבקש לראות מה שנעשה בשמים, הוא עולה לאיגרה ומסתכל.

הקשה אחד מן החבורה:

כיוון שעינו מגעת עד לשמים – עלייה לאיגרה למה?

נתכעס המספר:

טיפש! אני מבקש לקרב את הדבר אל השכל, ואתה דווקא ניסים תבקש!…

599      בחבורה של חסידים סיפרו על מופתים של רביים.  נענה אחד מן החבורה ואמר:

באזנינו שמענו ובעינינו לא ראינו.  מוטב, שאספר לכם מה שראיתי בעיני ממש…  בקיץ של אשתקד היה מעשה.  בעצם היום יצא אחד מאנ"ש מביתו, בריא ושלם כאחד-האדם, ופתאום מעד ונפל לארץ.  רצנו והודענו לרבי יחיה.  מיד הפסיק ממשנתו, יצא אל הנופל, הניח ידו על ראשו ולחש לו: "מה-לך? קום!"…

ותיכף קם? – נתלהבה החבורה.

לא… לא קם… כבר פרחה נשמתו.

רגנה החבורה:

מה מופת הוא זה?

החזיר המספר:

מופת?… איני יודע… אבל דבר זה ראיתי בעיני ממש…

באותו עניין הנה סיפורו של עיתונאי דתי חולה בטרשת שביקש מזור אצל ה"רבי"

אמנם את הברכה קיבל ,אך משום מה סרב ה"רבי" לגזור על הקב"ה שיהפוך אותו לבריא.  כנראה שהרבי פשוט רחם עליו (לא על העיתונאי; על הקב"ה)

 כושר ההמצאה אינו יודע גבול , החל מחסידי חב"ד והמלך המשיח שלהם שהלך בדרך כל בשר למרבה הפליאה, והשאיר להם את להט המסיון . כפסע היה בינם לבין תנועתו של שבתאי צבי ומשיחי שקר רבים אחרים.

התכנית של אמנון מתארת גם חסידויות חדשות ומתחדשות שקמו על דגליהם ונסיהם.

חסידות "תולדות אהרון" על בגדיה ה"מפוספסים" , חסידות חדשה שלא הייתה קיימת לפני מאה שנה והנה נוסדה, התבדלה ,ומהווה היום חלק מהנוף.

בתל אביב נתקנא אברך צעיר וכשרוני – רבי מרדכי מאיר מכלוביץ ; יזם ברוך כשרון באדמו"רים ומחזורי המכירות שלהם הלך ויסד חסידות המשך בתוככי תל אביב; החסידות  משטפנשטב. כיום הוא אדמו"ר מן המניין ההילולות זורמות יחד עם כספי הפתיים עם נופך קל של הפוליטיקאים.

ועוד על כתות,

האם ניתן לומר שקיימת "יהדות אחת" לא ברור , כל זרם אינו מכיר במשנהו על כך יעידו ריבוי ה"כשרויות" הפשקוילים שיוצאים חדשות לבקרים בינם לבין עצמן והדבר היחידי אולי שמאחד אותם הוא הפחד מהעולם החיצון החילוני ומהרחבת הידע הסקרנות והראש הפתוח.מאמר מרתק בסוגיה זו כאן בבלוג "לולאת האל" של פקיסקו ומתוכו ציטוט על מגמה כללית שהוא חוזה בנושא "הפיצול הדתי" .

לגבי המסקנה מהמאמר שלפיה דת שתדקדק בקטנות תישאר נחלתה של קבוצת קנאים אדוקה, אינני בטוח כלל וכלל. לפחות בארץ הקודש  הציבור החרדי הולך ומקצין (ראה היחס לנשים),וכפי שמתקיים בעוד מקומות בעולם הקיצוניות בהיותה ברורה וחד משמעית, מושכת נוער נלהב ופוליטיקאים שמבינים מאיזה צד מרוחה החמאה. בסופו של יום הציבור אף הוא נגרר לאותו המקום.

ולראיה, הפולמוסים בנושא טיפול בקברים, נשים בצבא, נוער גבעות וכולי- כולם מצביעים על אותה המגמה.

האם אלו רק סימנים חיצוניים שמצטלמים טוב במדיה ומקבלים העצמה, ולעומתם יש רוב חרדי דומם שאינו בדעות אלו? מסופקני.

מאמר מבלוג בשם "מחוייב המציאות" של נח נחמן אחד,שיוצק מים על ידיו של רבו הרב ברנר  , מתייחס למאמרו של פריסקו הנ"ל כאן והנה הציטוט.

אני קורא את פרסיקו הרבה ויש אצלו קטע שחוזר על עצמו כל שבוע או שבועיים שזה העניין של נפילת האורתודוקסיה. איך זה מתבטא אצל פרסיקו? בדרך כלל כשקם איזה מטומטם אקדמי מדופלם , או איזו ארכי פוסטמה עם מבטא ברוקלינאי מתגלגל ומוציאים ספר או מאמר תחת חסות מכון הרטמן , או ואן ליר או משרצת הפלצנות הישראלית לדמוקרטיה ובמאמר הזה מוכיחים , בעיקר לפי מאמרים קודמים מאותה הביצה , שהיהדות נעשית דמוקWאטית יותW ושההנהגה החWדית נחלשת ושישנם מגמות פלוראליסטיות אעלק אצל בוגרי ישיבות ההסדר ושאולפניסטיות מתחילות ללכת עם חוטיני (הפעם אני לא מצרף תמונה) והשד יודע מה.

באותו זמן מיותר בו מהללים ומתפעלים אצל פרסיקו מהמאמר המופלא , המבריק והנועז , נפתחת בהר נוף עוד ישיבה , שלושים קראוונים של נוער הגבכעות עולים על הקרקע ונשות הטאליבן מחליטות לצרף גם שלדות של מכונות כביסה לפריטי הלבוש היומיומיים שלהן.

ככה זה , מוצ'צ'ינוס , האורתודוקסיה לא הולכת ליפול בגלל שום ספר יהודי פמיניסטי  מאת פרופסור יהודית (Jowdy) שפילשמוק – קעקרמן – ואנונו – בלום ואנשי מכון הרטמן הם באמת כמו שאומרים עליהם , מין ניאו רפורמים שקופים למשתמש , שאפילו לא מצליחים לייצר רעש רקע ראוי לשמו.

תנועת הנחמנים בהחלט מהווה כת ייחודית. זו חסידות ללא אדמו"ר (בדומה מעט לחב"ד שמעמד זה זר לה ונראה כזמני) , חסידות שנמצאת במצב זה  זמן רב ובעימות מתמיד עם הכתות האחרות ואף עם פלגים שבתוכה.

הנוהים אחריה לפחות על פי סממניהם החיצונים היו יכולים להגיע לאותו מצב אקסטטי תודעתי ע"י נטילת סמים. אך אם משום שחלקם עברו מסלול כזה ואם מתוך חיבוטי נפש אמתיים , כולם הגיעו ל"הארה" , בכוחה הם מרקדים על גגות מכוניותיהם,נוסעים להתוועדות על קבר הרבי באוקראינה. מצרפים ציבורים שלמים ,יעני חילוניים שמתלהבים אף הם מ"סגולות" ; עוד מלה שחוקה, המקום.

בהמשך יוצא החסיד הנחמני הנ"ל ומסביר תכונות מובנות של הצדיק לפי נחמן והכל על פי שעוריו של הרב ברנר

 זה מה שבאמת חשוב, כי אם תבינו את מה שהצדיק מנסה להעביר לנו, ההבנה הזו תוכל לשמש לכם כלי כדי לחיות חיים אמיתיים, חיים משמעותיים , חיים טובים מאושרים ורוחניים.
לא שתגדלו שטריימלים ותולידו עדרים של ילדים מצוייצים וילדות טלביניות.
לא, חס וחלילה.
הצדיק נותן לכם את הכלים להזדחל אל מחוץ לשמיכת האשליות ולחיות סוף סוף באמת השמחה שהעולם הזה נוצר בשבילכם ושעובדים לטובתכם.

ועוד

אתמקד בעיקר.

  1. אור הצדיק , הוא הגדול מכל האורות והעולם בטל מולו
  2. כדי לקבל את אור הצדיק , צריך לשבור מניעות , ושבירת המניעות בונה כלים לקבלת אור הצדיק.
  3. טוב שיש מחלוקת על הצדיק , כיוון שהמחלוקת מונעת את אור הצדיק מאנשים שאינם במדרגה לקבל את האור הזה.
  4. אם אנשים לא ראויים נחשפים לאור הצדיק, סובלים מ"ריבוי אור" והם הופכים להיות המתנגדים הכי גדולים.
אז השאלה הראשונה שצצה לי במוח הייתה מה זה מניעות . ניסיתי להציע לרב ברנר כמה הסברים לביטוי , כמו טלפונים שמגיעים אליך בזמן התבודדות. הרב ברנר לא פסל אותן על הסף, אבל ציין שהדוגמא הקלאסית למניעות היא הלך נפש שגורס שניתן לאמץ חלק מתורת ברסלב ולא את כולה.
פחחח.
עוד עניין שציין הרב ברנר הוא אפיזודה בה חילונים מחללי שבת ואוכלי טריפות , ניתקלים בתורת ברסלב ומנסים לקיים חלק ממנה. כאן הרב ברנר עמד על דעתו שאותם חילונים הם ברי מזל, כיוון שלמרות ההתעלמות שלהם מהמצוות , הם זוכים להיות מושפעים על ידי הצדיק. הפרובלמטיות בתופעות האלו היא שהן גוררות ביקורת על ברסלב בתוך החברה החרדית וזוהי בדיוק אותה "מחלוקת על הצדיק" שרבי נתן חושב שהיא דבר יחודי.
הנושא החשוב בשיחה הזאת , לדעתי , היה דווקא תוצאותיו של ה"ריבוי אור" , שהוא גורם לאנשים להתנגד לצדיק. כאן הרב ברנר מיאן לתת דוגמא קונקרטית .
ההרגשה שלי היא שהכוונה לכל אותם אנשים שמדמיינים שהם חסידי ברסלב , שהולכים עם שטריימל וציציות צמר ונוסעים לאומן ומתמוגגים מהרב ברלנד ובעצם הם עוקרים ומסלפים את תורת ברסלב.
יש המון דוגמאות לזה.

ואני ; מכל מלמדי השכלתי; אלא שאיני רואה את האור , האם ניתוח קטרקט יעזור כאן.

כמה איבה יש ביניהם למשל כאן מתוך אתר "בעולמם של חרדים" המלא בציטוטים דומים.

בקטע הבא אם הבנתי נכון , מוצגת עמדת הרב שך "מרבה המחלוקות" שאינו חובב של תנועת חב"ד בלשון המעטה.

 

והנה התבשרנו כי מהפך חל בעיתון יתד נאמן המזוהה עם הרב שך ועמדותיו הקיצוניות הנהלת העיתון הוחלפה (בסיועו של חסיד עשיר) בתומכיו של הרב הישיש   מחליפו של הרב העוד יותר ישיר הרב אלישיב.

ואף ב YNET במדורו יהדות מתנבאים שמעתה תהיה עמדת העיתון, יתד נאמן, מתונה יותר.

ועל זאת נאמר לו יהי ; שהרי תפארתם ועוצם ידם של הללו נובע מהפלוגתות, ובחברה יצרית כזו כמו הרבנים והחסידים כל מי שגדול ממנו יצרו גדול ממנו.




מציאות מאי 2012

הפוסט המקורי מ 26 מאי, 2012
p790

תקופה טובה

תקופה טובה היא לנו ; האביב הגיע ומלאו מרקעינו מוץ באוסף של סדרות ריאליטי שהגיעו לפרקן.

זה עתה חזינו בפתיחת "היפה והחנון" ; התוצאה לא מרשימה.  לאחר ש"טחנו" לעייפה את מיטב הפרומואים לנגד לעינינו זה מספר שבועות. הכינו אותנו יפה; יפה מדי ,לפרק הפתיחה. מקרה ברור של ציפיות מוגזמות.

דווקא "הישרדות VIP " , מפתיעה לטובה , חברת כנסת, האייקון ששמו עזם עזם וסלבים נוספים ,חברו  לייצר בז חדש סביבם וחלקם מתוך עניין אחר שטרם התחבר טיבו.

אפילו הטקסים המגוחכים של השבטים לא מצליחים להסיט את תשומת הלב מהדרמה בין המחנות ענבל גבריאלי ועזם מחד ואתי תורגמן ואנה שלו  מנגד.

כוכב נולד העשירי אף הוא פתח עם גידי גוב כשחקן חיזוק חדש ויחסי sugar dady הנרקמים בינו לבין מירי מסיקה ; נו שיהיה.

לא נפקדו כמובן סצנות הזויות\מומצאות של מועמדים שאינם מודעים לאי יכולת המוסיקלית או לכאלה שרצו להופיע על במת "ההיסטוריה" הזו  וגימיק בידם- ספיידרמן מזמר.

על האושר מעיב רק חסרונו של "האח הגדול" . הוא יבוא עם בוא החורף, אני מנחם את עצמי.

 

עמי ארצות

על פגעי ז'אנר הריאליטי  נשפכו כבר נהרות דיו ותשעה קבין של מלל, אוסיף רק אחד המתייחס ל"יפה והחנון".

מן המפורסמות הוא שילדים רבים להוטים "להיות מפורסמים" שיהיו גדולים, ביטוי מוחשי לצורך זה הוא כמובן השתתפותן של ה"יפות אך מטומטמות" בסדרה הנ"ל ולצידן "החכמים עלק אך נלעגים" בתפקיד החנונים.

הפרומואים לסדרה כללו משפטים אלמותיים (בציטוט לא מדויק) , כגון "רבין נרצח בככר רבין, איזו מקריות מגניבה" או "קיבלתי ספר עם עטיפה יפה פתחתי ובפנים הכל שחור. למה, מי יקרא אותו" או בהתפארות עם חיוך "אני יודעת לקרוא ,אבל לא מבינה מה שאני קוראת" בקיצור אמנות ניסוח משפטי טמטום מצחיקים. ספק רב אם לא נעזרו כאן בכותבים מהשורה הראשונה, לפחות כדי לזקק את המשפטים לכלל פרומו.

החלק העצוב כמובן הינו תהליך ההטפשה שסדרות אלו מייצרות וקעקוע הידע כערך שסדרה ספציפית זו מטפחת, במבט ראשון נשואי התכנית הם מקור לבוז על ריקנותם ומוזרותם. לכאורה מטרתה של הסדרה , מעבר לבידור והרייטינג שהם המטרות הראשוניות, "חינוכית". בסוף הסדרה ייבחר זוג שהשתנה והפך לחביב הקהל; היא חכמה יותר והוא בעל בטחון עצמי. למעשה מושג ההפך הגמור. הפיכתם של פליטי הסדרה לידוענים, ועמידה בתור של מועמדים להשתתף בסדרה כזו מעידים יותר מכל על המתחולל.

בעבר הלא רחוק התמרמרנו על אבדן הבושה אצל הפוליטיקאים שהגיע אצל חבורת ש"ס לכלל אמנות. נאנחנו והזכרנו כדוגמא את אשר ידלין מינוי לנגיד בנק ישראל שנכלא על פרשת שוחד ב 1976 השר עופר  שהתאבד ב 1977 על חשדות לשחיתות על ראש ממשלה- יצחק רבין שהתפטר עקב חשבון דולרים של אשתו , הכל על פחות ממה שהיום מקובל כעבירה קטנה.
עבירה שאם מורשעים בה היום, זוכים למאמרי חסות של עיתונאים מכורים, וקהל ששר בפתח בית הסוהר; "הוא זכאי".כך דרעי  וקצב למשל.

"היפה והחנון"  מעודדת את אובדן הבושה ואף מטפחת את הגאווה בלהיות בור. את מקום הגאווה בלימוד ובהתמקצעות מחליפה הגאווה בלהיות "אמיתי" מלה שנשחקה עד דק בסדרות אלו.

היחודיות שהייתה לעם היהודי דורות רבים, כעם הספר אוהב וגאה בלמדנות ושונא את ה"עם הארציות" הולכת ונמוגה לעינינו.

איש איש לנפשו.

 

תקופה רעה

כאמור התקופה הוירטואלית ממש טובה , מה שקורה במציאות כמובן שרחוק מכך. מקרי שוד אונס ורצח דומה שמרחשים בתכיפות עולה , והכביכול מנהיגים מוצאים פתרון של הררי הבטחות והסתת האש כנגד מהגרי העבודה, ולא  ; לא שצריך מלהמנע מלהוציא אותם ולחסום את נתיבי כניסתם.

בראשית השבוע התרחשה תאונה מחרידה בטבריה בה נמחתה ברגע אומלל אחד משפחה חרדית למעט ילדתם הקטנה. המשפחה הייתה בדרכה מהכנסת ספר תורה על שמו של אביו של ראש המשפחה, ובדרך (שתיים בלילה) לביקור בקברי צדיקים בטבריה.לכאורה מה יותר מזה. "הטרגדיה אף קשה יותר…" מוסיף ותוהה  תומר ניר  באתר סרוגים.

כל מחשבי הקיצין החל ברב עובדיה  שיודע למה הקב"ה אפשר את השואה (גלגול נשמות שבעטיו הלכו לעולמם על פשעיהם בגלגולים קודמים) דרך גדולי ש"ס (הרב פרץ ואחרים) שהאשימו באסון הרכבת בצומת הבונים את המזוזות הפגומות; כל אלו שתקו והסתפקו ב"צידוק הדין" ההסבר האולטימטיבי למעשיו של האל בו הם מאמינים , סוף סוף אמונה עיוורת ללא פלפולים המקבילה הדתית ;פטליסטית מעט, לאמירה החילונית של סתם "אין לי מושג" .
תילי תילים של הלכות פסיקות של רבנים , הנחיות של אדמו"רים, גרמו לכך שרצונו של האל מהאדם בכל נושא בחייו סדורים היטב. החומות שבנו לעצמם מונעות כל ספק,ורק בשוליים אין המאמין יודע לתרץ את המציאות, ורק אז נותר להשתמש בביטויים דומים מסוגם של "נפלאות דרכי האלוהים".
אבל פטור בלא כלום אי אפשר. קם אחד; הרב עמאר הרב הראשי הספרדי הכל יודע ,שהסביר לנו (ראה כאן)  מדוע התרחש הארוע.

 

ועכשיו שהכל ברור נסיים בצטוט מתהילים : "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה הַלְלוּ יָהּ." על מיהם הרשעים בסיפור  הזה לא צריך להכביר מלים.

להלן מאמר מעמיק שמצאתי בבלוג "יהודים על הירח" על : הסברי השואה ומעמד גלגול הנשמות בביהדות .

 




צרפת 2012 תמונות

הפוסט המקורי מ 20 מאי, 2012
p61

מרכז פומפידו

מהו המנגנון שגורם לי, (וכנראה לתיירים רבים אחרים) לבקר במוזיאונים בחו"ל שעה שכאן בארצנו הקדושה לא אתפש בשעריו של מוסד כזה אלא אחת לחמש שנים בממוצע.
התשובה כנראה סבוכה וקשורה בהתניות, במדריכי התיירות, ואולי ברצון לבקר במקום בו קיים "ריכוז" של דברים ושניתן לראותם בשהות ה"מרוכזת" והזמן ה"מרוכז" שבו אתה נע בהיותך תייר.
על כל פנים חומר טוב לסטנדאפיסטים וכותבי בדיחות.

כרגיל בסוף הביקור , "קינחנו" בביקור של סוף השבוע בפריז  במרכז פומפידו . בדרך בעיר מץ יצאנו מנתיבינו לראות "מרכז פומפידו" גם כאן "פלא ארכיטקטוני " אלא שמקומו בשולי העיר בסביבה מוזנחת (אבל בתנופת פיתוח) , לא מקנים לו את ההוד הנלווה לזה שבפריז .

מרכז פומפידו במץ
המרכז במץ
מרכז פומפידו במץ
המרכז בפריז

ומכיוון שראינו שיש תערוכה של מטיס נכנסנו. הרבה לא מצאנו או לא התרשמנו ממטיס, אבל גם ללא זאת מספר מוצגים פעלו עלי את פעולתם.

צלמתי כמובן את מה שעניין אותי , היצורים,תמונות ובובה תלויה של ספק אשה ספק בובה מתנפחת,מראה עם ציור למטה שמשתף את המתבונן והצלמים ביצירה , ולקנוח תערכה של המאייר היהודי ארט ספיגלמן שלא שמעתי עליו עד כה אבל הוא אייר במשך שנים את ה New Yorker  והשער שבו משתלבים יהודי חרדי ואשה שחורה ריתק אותי.מסתבר שארט הנ"ל הוציא ספר קומיקס שהפך ללהיט ונושאו השואה , ושם מופיעים היהודים כעכברים ,שיש להשמידם.על המאייר ועל הספר- כאן וכאן.

מסביב לנאנסי

ובחזרה לחבלי אלזס לוריין שבהם טיילנו כשנקודת המוצא היא העיר ננסי. יהודית מתרוצצת ומחפשת זכר למשפחתה שגרה שם לפני ואחרי המלחמה, שלט קטן מזכיר את "התושבים " שהוגלו ונרצחו, פה ושם מוצאת יהודית ובת דודתה אליס מקומות שבהן התגוררו ופעלו בני משפחתה.בעיר גן מפואר עם ככר ענקית על שמו של סטניסלס (אציל פולני?) וכמובן למשוש ליבה של תמי זו עיר שפעלו בה רבים מיוצרי זרם הארט נובו . תמונות מהעיר:

description here
הככר והפסל
description here
עוד זווית בככר
description here
ועוד אחת
description here
נשים בשער
description here
סוס מעופף בננסי
description here
לוח הנצחה

ארט נובו:

description here
מוזיאון מבחוץ
description here
בכניסה
description here
ויטראז
description hereויטראז description here
ויטראז
description here
חדר
description here
חדר
description here
חדר
description here
ברחוב המעוצב
description here
סוכך בכניסה

בטיולים, אנו מבקרים את העיר מץ, "חמורת הסבר" ,כך על פי המדריך,  שם בקתדרלה, ויטרזים ענקיים כולל של מרק שאגאל:

description here
אחורי הקתדרלה
description here
ויטראז
description here
שאגאל בכנסיה

בהמשך אנו רואים עיירות יפהפיות ; קולמר הצבעונית אחת מהם ובכל אחת מהן בתים ורחובות יפהפיים ומתקתקים:

description here
בתים ורחובות
description here
בתים ורחובות
description here
בתים ורחובות
description here
בתים ורחובות
description here
בתים ורחובות
description here
חדר
description here
חדר
description here
בתים ורחובות
description here
המבצר
description here
ליד המבצר

עצי הדולב הגזומים שליד הקתדרלה בקולמר זוקרים אצבעותיהם לשמיים.

מרכז פומפידו במץ

באחת העיירות משמרים את זכר "מעללי" הגרמנים, הנה כאן מעל בית הערייה שבזמן המלחמה היה "חלק מגרמניה" על פי היטלר השאירו את הכתוב מעל למשקוף הכניסה Stad Haus בגרמנית, ואני תוהה – לזכרון או סתם געגוע.

מרכז פומפידו במץ

בבית אחר (מהמאה ה 15 או ה 16) , אני רואה סדקים בגודל מבהיל ומדבקות לבנות של העיריה מודבקות עליהם ומודדות את שעור התרחבות הסדק.

description here
הבית הסדוק
description here
הסדק בהגדלה

ג'אן מספר שבאזור הזה היו בזמנו מכרות פחם, משתם הפחם, נסגרו המכרות ובעליהן לא טרחו לטפל בהם כראוי, למרות החוקים הקיימים בצרפת לצורך זה . האדמה שוקעת ויש אזורים שלמים עם בנייה משנות החמישים שהיה צורך בפינויים כתוצאה מכך. קצת מזכיר את נושא המחצבות הנטושות אצלנו.
מוזר, בעוד כיומיים הבחירות לנשיאות ומערכת הבחירות די מנומנמת, למעט מספר קטן מאוד של שלטי חוצות שמישהוא טרח להשחית בהם את תמונת המועמד שאינו אוהב.
מרכז פומפידו במץ

את המועמד שאינו אוהב.כל היתר די רגוע וכך גם העימות הטלביזיוני של שני המועמדים , על פניו רגוע ומכובד.האם נגזר עלינו לסבול את הררי הזבל והלכלוך שמקדימים כל מערכת בחירות או כל קמפיין שהוא?

 

 

 

מלחמות עולם

לקראת סוף השבוע, אנו יוצאים לפריז. מלחמת העולם השניה והשפעתה המכרעת על חיי הורינו ועל עצם חיינו בארץ מוליכה את יהודית לביקור בנאנסי ואותי להציע ביקור באתר קו מג'ינו אתר הביצורים של מלחמת העולם השניה שאותם הכינו הצרפתים בעמל רב כלקח ממלחמת העולם הראשונה ואילו הגרמנים עקפו אותם בקלילות במלחמת העולם השניה כששטפו את בלגיה בדרך לפריז.   מכיוון שהביקור בקו מג'ינו  לא הסתייע, עקב חופשות האחד במאי שנחגג כאן בקפידה, החלטנו לעבור בדרך את העיירה וורדן ששימשה כמרכז ביצורים גדול במלחמת העולם הראשונה ובקרבות עליה ובסביבתה נפלו כמליון חיילים חצי מליון צרפתים וחצי מליון גרמנים! בתקופה קצרה יחסית בין פברואר 1916 ל דצמבר של אותה השנה. ובנגוד למלחמת העולם השניה כאן התחולל קרב אימתני בין הגרמנים לצרפתים והאחרונים עמדו בו בגבורה.

description here
במוזיאון
description here
מחילות במבצר
description here
פיר עמוק
description here
הכניסה למבצר
description here
תותח ו"שחזור עמדה"
description here
אנדרטה בוורדן-בעיר
description here
תותח נגרר
description here
מטבח שדה
description here
מרגמות
description here
אמנות החפירות

ביקרנו במוזיאון ובעיירה וורדן וכן במבצר ענק (דאומון) שבו התגוררו החיילים באולמות שינה של מיטות קומותיים (בכל מטה ארבעה חיילים), בלחות איומה יחד עם הסוסים התגוררו ופעלו מאות מהם במבצר.באתר סמוך מקום ציון – (גלוסקמת דאומון) לחיילים.
מרכז פומפידו במץ
אלפי צלבים ומרכז דומה למקדש בו צילומים של הורים ולידם הילדים שיהפכו לבשר התותחים של מלחמת החפירות. מרשים ביותר. קצת על קרבות וורדן כאן.

באותו הקשר של מלחמת החפירות אני נזכר בתמונות של אמני "קבוצת הגשר" שראיתי בברלין בביקור האחרון בחו"ל.אלה אומנים שחלקם היו חיילים גרמנים במלחמת העולם הראשונה והשתתפו באותם קרבות חפירות ואת מוראותיהם הנציחו.  אחד מאותם אומנים הינו הצייר אוטו דיקס , בהמשך הטיול במרכז פומפידו צילמתי תמונה אחת שלו (צילום גרוע) של עתונאית שהייתה ידידתו בברלין.

 

העיתונאית

 

להלן תמונות שנגזרו ממצגת על פעלו- הכותרות לתמונות ברובן המצאה שלי :

description here
אוטו דיקס
description here
רקע
description here
התותח
description hereבחפירות description here
התקפת גז
description here
רובאים
description here
על משמרתו
description here
מוות במחילה
description here
בעתה
description here
גולגולת אחת
description here
שתי גולגלות
description here
מצעד נכים בברלין
description here
מוכר הגפרורים בברלין
description hereאפוקליפסה -מתוך טריפטיך description here
העיתונאית סילביה פון הארדן

בהסטורית הקריאה האישית שלי מקום כבוד יש לספרו של אריך מריה רימרק – במערב אין כל חדש. ספר סוחף שקראתי בנעורי והשאיר עלי רושם עז. הספר הוא סיפורם של צעירים בני 19 שגויסו בהתלהבות למלחמה ההיא והתפכחו בחפירותיה. עלעלתי בספר שנית (את הספרים שקראתי ואהבתי בעבר אני רוכש לאחרונה), להלן הפיסקה מהספר המתחילה בהתייחסותו של הגיבור למוריו והוריו מלפני גיוסו.

וקטעים מהסרט הישן ביוטיוב (מחודש בצבע).

בחזרה לפריז

בפריז מנסים לראות דברים חדשים מעבר למרכז פומפידו. בעצתה של יהודית; נוסעים לרובע ברסי,  ברובע מצוי בניין סינמטק מיוחד שנבנה ע"י האדריכל פרנק גרי , וגן מרכזי מוקפד. שלט הנצחה מציין שהגן קרוי עש שמו של יצחק רבין שלנו. והנה אני עומד בגן בפוזה תקיפה, עם הבטן קדימה, אבוי איזו בטן. מכסחות, תלויות על כבלים מכסחות את הדשא בשפוע התלול של האיצטדיון הניצב בסמוך לגן.  ואנו מקנחים בארוחת צהריים באחת המסעדות במידרחוב חביב.

הגשם מתחיל לרדת; מוגנים אנו נהנים מאוכל צרפתי בטעם בית: ציפס ועוף….

אף בבית הקברות המפורסם של פריז ביקרנו הפעם. שטח גדול שנבנה ע"י הקיסר נפוליון הפך למקום קבורה של חשובי האומה ובורגנים עשירים, רחובות וככרות מפלחים אותו. אנו הסתפקנו בקברו של ג'ים מוריסון שהפך מקום פולחן הצעירים מקריאים משיריו ,משמיעים מוסיקה ומדביקים מסטיקים על העץ המסכן שבסמוך.מספר קטן של יהודים צרפתים קבורים בו ומקומו של המגן דוד לא נפקד. ליד פסל של אדם הבורח מקברו בפרפרזה על ספרו של גרוסמן הצטלמתי.

description here
ברסי סינמטק
description here
ברסי סינמטק
description here
שלט הקדשה לרבין
description here
גן מוקפד
description here
בגן הדרכה לילדים
description here
אני והבטן
description here
מכסחת הדשא
description here
ג'ים מוריסון הקבר
description here
ג'ים מוריסון עץ המסטיק
description here
בורח מגורלו
description here
אפקט המראה
description here
התוכי

חזרנו למלון הקטן והנוח בסמטת ברגר.חדר האוכל הזערורי מורחב בעזרת המראה, הכלב המוזר והזקן עדיין מסתובב בין הרגליים והתוכי שוב מדבר שורק צועק ונפרד לשלום.




פתאום, בנאנסי

הפוסט המקורי מ 10 מאי, 2012
p788

בוקר ראשון במלון בנאנסי

בלילה רגע לפני שנרדם , בחשכה המוחלטת בקיר שליד מוארת תמונה כבתיאטרון צלליות ; חורש וברוש מיתמר מתוכו. מהיכן זה מגיע, הוא תוהה ונרדם כמעט מייד. עייפות הנסיעה וארוחת הערב הדשנה מכריעה אותו.


תצוגת קיר

בבוקר המועקה זוחלת מבטנו, הוא מתיישב בכבדות בכסא ומתחיל להתלבש, מצר על הזלילה של הערב הקודם.

בוא נרד לחדר האוכל, מאיצה בו אשתו, מוטי ויהודית כבר מחכים.

בשולחן הוא אוסף כוס מיץ וממהר להתיישב באותו כסא כאתמול, מוזר הוא חושב, איך במהירות הכסא כבר "שייך" לי.

האחרים מלקטים לצלחות מזון מהמזנון, ותחושת הכבדות עולה ומתפשטת, עדין שומר על ארשת פנים סבירה שאינה מסגירה את המתרחש בגופו. מתבונן בשולחן הסמוך שם תיירי סוף שבוע משפחה שלמה צוהלת מסביב לשולחן העגול. פתע הוא נכנע לעייפות ולתחושות בבטנו, אינו יכול יותר, מניח ראשו על השולחן-די.

האם כך, נראה הסוף , סתמי , בנלי? הוא מצליח לתהות, בינו לבינו.

בשלחן הסמוך אורחת מבחינה במצוקתו , מציעה לתמי ויהודית לקרוא לבנה הרופא. ראשו על השולחן הוא חש שמישהוא מתיישב לידו , רופא כנראה.

מרים את ראשו מהשלחן,והנה נשקפים לו פניו של הרופא כה קרובים וכה רחוקים. באנגלית בסיסית פותח הרופא ושואל לתחושתו .הוא מנסה לענות אך המלים לא יוצאות , לשונו לעה בכבדות בפיו ומצליחה לפלוט רק כן ולא .

אחות, מבין אורחי המלון מצטרפת אף היא ופולטת הנחיות מדויקות . צריך להשכיב אותו על הרצפה, מוטי והרופא מסייעים בידו ומשכיבים אותו על הרצפה רגליו מורמות ההקלה מורגשת כמעט מיידית.

הרופא שניסה למדוד דופק ולא הצליח מציע להזמין אמבולנס ;אירוע לב הוא טוען. צוות האמבולנס מגיע ומודד לחץ דם נמוך עד להבהיל אף הם לא מוצאים דופק.
שרוע על הרצפה מצליח כבר לפלוט מלים הוא "מתלוצץ עם רופאו" ועם צוות האמבולנס. כנראה שאני כבר בר מינן הוא פולט לעברם.

האמבולנס נוסע במהירות במסלול המהיר על פסי החשמלית, הצעיר הצרפתי שלידו באנגלית שבורה מנסה לדובב אותו , רק שלא יתעלף לו בדרך.

המיון בבית החולים הצרפתי שטוף באור הניאון הלבן , הצוות מנסה למצוא אחות דוברת אנגלית, תחושת הניכור גוברת. הטיפול בעצלתיים מזכיר לו לו סופי השבוע בבתי החולים בארץ. בנגוד לארץ אין כאן, בפנים ,עדרי מלווים לחולים.

מה עובר על תמי הוא דואג, האם יתנו לה להכנס? ממתין בקוצר רוח לבואה .

לאחר השחרור מהמיון, נסיעה לחדר במלון ושם במיטתו הוא שוקע בשינה כבדה .

בלילה אשתו מסבה את תשומת ליבו לצללית האדנית בחלון המוקרנת על הקיר שלידו. הוא נזכר בתאטרון הצלליות של אתמול ; איך לא תפסתי זאת ;הוא תוהה.




שגרה – גרסה סופית

הפוסט המקורי מ 13 אפריל, 2012
p787

אחר הצהריים

עוד במונית תוך שאנו מתקרבים לבת ים , אני מרחרח את האוויר, מנסה לחזור ולשחזר את ריח הים. אחר כך כבתסריט קבוע , ההסעה של התעשייה הצבאית, שם אני עובד כבר למעלה מעשרים שנה, מאיטה בפניה ימינה לרחוב ליבורנו ואני מחכה בקוצר רוח לעצירתה בתחנת האוטובוס, יורד כמעט בריצה.

בעת הנסיעה, אני מפליג בדמיוני תמיד לאותו מקום. בשבי בסוריה, אני שומר על שתיקה ,לא מסגיר שום סוד צבאי, למרות המכות. בתא הכלא הצר אליו אני מושלך לאחר החקירה אני משחזר את מסלול הנסיעה של רכב ההסעה מהעבודה לבית בבת ים, מנסה לשמור על שפיותי. בארץ; אני יודע, דואגים לי רבים. כשאשתחרר וארד מכבש המטוס אהיה לגיבור. נכון; צלקות השבי לא ירפאו, כך ראיתי בתוכניות הטלביזיה על משוחררי השבי ששבו מסוריה, אבל בשקט ובחוסן שניבט מעיניהם על המסך התקנאתי.

וכך, תוך כדי הנסיעה, אני עוצם עיניים מהדק את עפעפי לעיני ואף מסתיר אותם בידיי. מנסה לוודא שלא אשכח את המסלול. בעיקר אני נעזר (ב"אימון" ;כך אני קורא לו בראשי), בתחושת הגוף את תאוצת הרכב ופניותיו. הנה אני חש שהרכב מאט ליד שער יפו של מחנה צריפין יחד עם רכבים אחרים המאטים ליד תור הטרמפיסטים לתל אביב, עוד כמה דקות כפר חב"ד, האם גם הפעם אצליח לפתוח עיני ולמצוא עצמי בצומת חולון בעיתוי מושלם?
שותפי הקבוע למושב; דרור, רגיל למנהגי זה, למרות שלא עמד על פשרו. מדי פעם הוא מעיר לי ביובש שאני "מתעורר" : עברנו כבר את צומת חולון לפני חמש דקות. פעמים אחרות הוא טופח על ברכי להזכיר לי שהצומת לפנינו , עת להתעורר.

שם רחובנו – "ליבורנו" מהלך עלי קסם , ריח ים של עיר רחוקה באיטליה שמעולם לא דרכתי בה, עולה באפי. בחלומותיי העיר מוקפת חומה עם מגדלי זהב, מזכירה מעט את שראיתי בתצפית מארמון הנציב על ירושלים. אני נע בסמטאותיה בקלילות שאני נע בה בבת ים.מחפש את דרכי לבנין העירייה. ראש העיר ,דמותו מזכירה לי את מנהל המשמרת שלי ,אך בניגוד אליו זקנקן קצר מעטר את פניו, ממתין לי בלשכתו. כשאני נכנס הוא מקדם את פני בברכה ארוכה, המלים היוצאות מפיו ברורות לי למרות שאת שפתו ,איטלקית, מעולם לא ידעתי. אני מתיישב בכסא מולו, עוזריו רוחשים סביב והוא מגיש לי קופסת סיגרים, משרת הדור בלבושו נחפז להצית את הסיגר שבחרתי במצית זהב.
כולם קשובים ומצפים למוצא פי, ואני; מודע לגודל הצפייה , יודע שמפי צפויות לצאת רק הברות בלתי ברורות שיעירוני מהחלום מוקדם מדי. לפיכך אני שואף מהסיגר, משהה את תשובתי ככל שניתן ונהנה מהרגע, מודע לכך שאני חולם, מצפה שהשעון המעורר יצילני ויעיר אותי בזמן להסעה.

דירת השיכון שלנו עומדת ומצפה לי וכבר אני בחדר המדרגות ;מדלג מעל זוג מדרגות בכל פעם ונכנס הביתה .
כעשרים שנה שאימא ואני מתגוררים כאן מאז שעברנו לכאן מיפו. מה טוב היה הקיץ הראשון שלנו בבת ים, שורת השיכונים החדשה שלנו עמדה לה נטועה בחולות הבוהקים, השמש קופחת על ראשנו, אבל הים במרחק הליכה. בדירה החדשה , אבא מתהלך לו כטווס, גאה בהישגו, שוב לא יצטרך לספר לקרוביו שהוא גר ביפו בדירת רכוש נטוש.

באותו הקיץ הייתי אף אני במעבר; זה עתה השתחררתי מהצבא, מחפש עבודה לשווא , החודשים עוברים ואני נתקף בייאוש.לבסוף ; אבא שעובד בתעשייה הצבאית זה שנים. יחד עם ידידו הקרוב, מנשקה איש הועד, מצליח לסדר לי "פרוטקציה" ומביא לקבלתי לעבודה ;עוזר למפעיל מכונה.

מאז; כשהייתי נקלע למחיצתם , היה אבא דורש ממני , תגיד תודה למנשקה ,לולא פעלו עוד היית כמו שאר הפושטקים מודד רחובות ויושב על הברזלים. בחמיצות הייתי אומר תודה, יושב עמם שותק, מכווץ. רק לאחר שמנשה נפרד מעימנו היה אבא אומר לי באידיש "א גרויסה מנטש" (איש גדול-חשוב), מחווה בראשו לעברו של מנשקה המתרחק, בשמץ של זלזול מעורב במרירות. אני מבין לליבו; כמה קשה להיות חייב .

לא חלפה שנה ואבא נפטר מהתקף לב . טלפון מאימא הזעיק אותי לבית החולים. מחובר לצינורות מספיק אבא למלמל לאחי הבכור יעקב ולי "שמור על אימא" וזהו. בבוקר כבר לא היה עימנו.

האמת; לא הצטערתי על מותו. מרורים השביעני תמיד. חמום מוח , ממהר לשלוף את החגורה ה"פסיק" בלשונו ומפליא בי את מכותיו. כשרתח ממש; היה זה בעיקר כשפגעתי באחי הבכור אהוב נפשו ("המוצלח"-כך קראתי לו בראשי). כשזה קרה ;היה שולף ברוב טכס את הכבל החשמלי עם מעטה הגומי השייך למגהץ , גופי היה נדרך, שפתי קמוצות, הגה לא הייתי מוציא עד שסיים להצליף בי, מתעלם מתחינותיה וזעקותיה של אימא.

לאחר בר המצווה פסקו המכות; למדתי לרוץ. יום אחד כשהבחנתי בזעם העולה בפניו המאדימים, החילותי לברוח ממנו , מטה במורד המדרגות הישר לרחוב, אבא מתנשף בכבדות רץ אחרי,עוצר ומנופף בחגורתו באיום, פעם ועוד פעם, עד שפסק.

יעקב אחי, לומד בתיכון בתל אביב. מוקף בחברים וחברות.כשהוא בבית אני נשרך אחריו ,לך לסלון, היה מצווה עלי, מסתגר עם חברה בחדר שחלקנו . רוטן אך מציית ,הייתי מצטרף להורי בסלון, ושם אימא מנסה לפייסני; חותכת ומקלפת לי תפוח עץ מגישה על צלחת יחד עם קוביות השוקולד שאהבתי ,אינה מסרבת לבקשתי לתוספת.

אותי שלח אבא לבית ספר "שבח". לפחות שיהיה לו מקצוע בחיים , "שלוסר" (מסגר), אף פעם לא ירעב ללחם. כך פסק אבא מניסיונו "שם" ,בארץ ה"אקציות" ה"עיירה" וה"פרטיזנים", המלים שחזרו על עצמם בהתוועדויותיהם של אבי וידידיו בלילות שישי ליד שולחן הקלפים שבמרפסת השיכון.
משהוטבעו, מרחפות המלים הללו תדיר בראשי , מדי פעם אני מגלגל אותם על לשוני מנסה להיזכר בהגייתם המדויקת.

מוזר, אני תוהה; גילי כגילו של אבי במותו. לחלוחית מציפה את עיני ולמרות רצוני אני מוצא עצמי מתגעגע אליו ,כן אפילו למכות. תכופות ;יותר ויותר לאחרונה, אני נזכר בערגה באבי ואמי הישובים במרפסת , הילד שהוא אני, רואה ואינו נראה. שם בין ידידיו ,אבא חוזר להיות ה"פרטיזן",קומתו זקופה, גוו המוצק ממלא את הגופייה הלבנה של לילות הקיץ. ידידיו מקשיבים ברב קשב לסיפורי הגבורה שאירעו ביער. קולו נשמע ברמה ,דעתו נשמעת.

חלפו מספר שנים, אחי הביא הביתה בחורה צעירה , דבורה שמה. אמי לא סבלה אותה למן הפגישה הראשונה ולא חסכה את דעתה מיעקב . ה"כולירה" היא מכנה אותה עד היום, בינה לביני.

עלי נתחבבה.מחשופה נדיב, צחקנית, מלהגת על בגדים על שחקני הקולנוע ועל חברותיה. אותי משתפת כשווה לה בשיחה, ומתוך כך באופן טבעי גם בטינה שרחשה לאימי; כשאני זע באי נוחות היא ממהרת להחליף נושא.מחד ימים מעטים וטובים של קרבה ביני לאחי וזוגתו ומאידך שמן נוסף לאש שרוחשת בין אימי לכלתה לעתיד. כצפוי ; לאחר מספר חודשים, נישאו יעקב ודבורה ועברו להתגורר הרחק מאימא ,לטבריה, ליד הוריה. שם נולדים גם שני ילדיהם, נכדיה, שאותם למגינת ליבה היא רואה לעתים רחוקות, את יעקב המוצלח כמובן שלא תאשים בכך, האשמה כולה היא של ה"כולירה" ולא יעזרו לי כל הוויכוחים שאני מנהל איתה. מה אתה מגן עליה היא צועקת לסיום, גם אותך כישפה?, אתם הגברים, היא צועקת; ידה מחווה תנועת ביטול, קצת ציצי משיג אצלכם הרבה.
מאוחר יותר בחדרי, אני הופך בדבריה בוויכוח עימי עונה לה בנימוקים חדשים ומשכנעים שעולים בי ללא נוכחותה, כמעט מתפתה לחזור לסלון להשלים את הוויכוח הפעם כמנצח. צחוק הגורל; אני חושב, דווקא אני נשארתי עם אימא ,ממלא אחר צוואתו של אבא במשך כל השנים הללו.

דירה

בדירה הקטנה , הכול מסודר ומוכר. ריח קל,חמצמץ, של דירת זקנים מקדם את פני. תערובת של עובש, ריחות בישול והבושם הקבוע של אימא. הספות מכוסות בשמיכות קיץ קלות; "פיקה",כדי שלא יתלכלכו, הקומקום כבר רותח ומצפצף, אימא הרי יודעת את שעת בואי. דויד, היא קוראת בשמחה לקראתי ,פניה אורו.מרפרף על לחיה במהירות,הלחי עדיין חמימה משנת הצהריים, פסי השתי וערב של שמיכת הפיקה טרם התפוגגו.
אני ממהר להתקלח ולהחליף בגדים. שוקע בכורסה לידה ומתחיל לעבור על העיתון שלידי.כתמיד קורא ביסודיות כל ידיעה, עובר על מודעות האבל והפרסומות ;מהדף הראשון ועד האחרון.
מה אתה מתעמק כל כך בעיתון , במקום להיפגש עם חברים ולצאת עם בחורות, היא לא מתאפקת ומפטירה לעברי, כהרגלה. מתעטף בשתיקתי אני ממתין להמשך, וזה מגיע. יעקב התקשר היום סוף סוף ; ה"כולירה" מרשה לו לטלפן ואולי הוא עושה זאת בגניבה. מה עשיתי לו שהוא נוהג בי כך היא מקוננת, עוד ועוד ועוד.

אני מחליף לבגדי הריצה וטורק את הדלת על טענותיה ,מדלג במורד המדרגות ונכנס לקצב הריצה, לעבר הים. בים אני עוצר, אוסף את הכחול והקצף לעיני, מבצע מתיחות וחוזר בדרך אחרת, בריצה איטית יותר. בבית מעיף מבט בשעון , שעה ועשרה , זמן טוב!

ארוחת הערב במטבח הקטן עוברת עלינו בשתיקה ,קרקוש הכלים ומצמוצי שפתיים מתמזגים בקולות הרקע של הטלביזיה שבסלון.

לאחר הארוחה אני נעמד ליד הדלת מציץ החוצה בעינית.
מאז שעברנו לכאן , קסם לי המראה המעוות דרך העינית שבדלת הכניסה.מקרב את השרפרף לדלת ומטפס עליו הייתי יכול לעמוד שעות לחכות ולנסות לזהות את הדמויות החולפות בחדר המדרגות או אלו העומדות למול דלתנו. מדמה עצמי למפקד צוללת הצופה בפריסקופ כבסרטי המלחמה שאהבתי, מדי עת מציץ בחשש מעבר לכתפי מחכה לנד מים שיגיע מהמטבח כשיפגע בנו הטורפדו.
עם הזמן השתכללתי ולמדתי לזהות את כל שכנינו ואורחיהם לאורה הדלוח של תאורת חדר המדרגות. קשה יותר היה לזהות את אלו העולים מעלה שרק אחורי גופם גלוי לעיני ואת פניהם מהצד אני רואה מרחוק בסיבוב . היורדים במדרגות פניהם גלויים לפני והם מתקרבים אלי אינם יודעים שברגע זה ממש עיני מציצה בהם. אימא כבר נואשה מלהעיר לי על כך והיא ממתינה לדווח שלי על הנעשה בחדר המדרגות.
בחלוף השנים הזקינו מרבית שכנינו, הצעירים עזבו והבית שקט. בעינית הדלת הייתי עומד דקות ארוכות מביט בקיר חדר המדרגות השומם, מתמקד בכתמים הצהובים המאוסים המתפשטים על גבי הטיח המתקלף (סרטן הקיר אני קורא לו בראשי).

לפני כחצי שנה נפטרה חברתה הטובה של אימא; השכנה מהדירה שמעלינו.
המוות אינו מפחיד אותי ;חוזרת אימא ואומרת מאז שחזרנו מההלוויה, תבטיח לי שאם אהיה במצב בו לא אוכל לדאוג לעצמי, תעזור לי למות. כדרכה, לא פוסקת מלחזור על הדברים מדי יום.
במצוקתי פניתי ליעקב אחי "המוצלח", שמיהר והגיע לבקרינו מיד למחרת ,ספר באנגלית בידו. מסתבר שזהו ספר שהתפרסם באמריקה עם הוראות מדויקות להכנת שיקוי מוות. בדבורו הקולח וההגיוני שכנע את אימא שכך ננהג במקרה הצורך, והיא כרגיל, קיבלה את דבריו ונרגעה. בליבי שמרתי לו טינה; כך, בקלות כזו הוא ייטול את חייה?
לאימא חזר השקט הנפשי , כמה הייתי רוצה להיות חכם יותר.

שכנים

בנה של הנפטרת השכיר את הדירה לזוג צעיר עם שני ילדים קטנים. קולות הילדים הדוהרים במדרגות הכניסו בבית רוח חיים, ואף אימא שהפסיקה לנדנד לי על כך חזרה והתחילה להציע לי "פגישות עוורות" עם בנותיהם של חברותיה אותם כבר דחיתי בסבב ההצעות הקודם.
אתה צריך לצאת מהדירה הזאת לחיות את חייך ואז אולי תכיר מישהו וגם אני איהנה מנכדים קרובים ולא כאלה שלא נותנים לי להתקרב אליהם; היא מסיימת מבלי יכולת לבלום את המרירות המבצבצת בקולה. מפעם לפעם התפתיתי , רק כדי להיווכח עד כמה צדקתי כשסירבתי.

נוכחותו של הזוג החדש ששכר את הדירה מעלינו מעיקה ;הגבר בגילי פחות או יותר, גבוה ממני בראש. אינו מישיר מבט ומשיב על ברכתי בשלום מגומגם. מוטי שמו (ובראשי אני משלים : מוטי ,בחור אדיוטי) בחדר המדרגות ובחצר הוא מתנהג כבתוך שלו ,באם לכלך את חדר המדרגות אינו טורח לנקות ואת הסיגריות שסיים לעשן מתיז מהחלון ישר לחצר הבית ;החצר של כולנו.

אשתו , עגלגלה, עיניה ירוקות, בשמלה קצרה המציתה את דמיוני ובנעלי עקב מטופפות היא פוגשת אותי בחצר, חיוך נסוך על פניה והיא מקדימה שלום בחיבה. דויד היא אומרת לי, למה לא תכנס אלינו הערב ונראה טלביזיה ביחד? ואני בתירוצים שונים מתחמק, איך אשב ערב שלם עם מגעיל זה שבחרה לה לבעל.
מאז הגיעם לבית חדרה לראשי, בחלומותיי היא מופיעה ;מושכת, מפתה ואני נענה לה עולה לדירתה, שם היא מבקשת ממני לתקן דבר מה סופו של דבר אני מסיים במיטתם, מתעורר בבקרים שאברי זקור. באי רצון אני נענה לו.

שמוטי בעלה ,(השמוק אני קורא לו בראשי) חולף על פני בחצר או ברחוב נדמה לי שהוא יודע, על פניו עווית של חיוך ובחודש האחרון אף החל להקדים לי שלום ולשאול לשלומי. לפני כשבוע שחזרתי מהריצה הרמתי במקרה את ראשי ובאורו האפרפר של הערב ראיתי את דמותו במרפסת, שואף את לגימת העשן האחרונה ומתיז בדל סיגריה מהמרפסת לכווני.

די כבר, תפסיק בבקשה ללכלך את החצר צעקתי לעברו. הדמות במרפסת נסוגה ונעלמה במהירות. תהיתי לעצמי, האם באמת ראיתי את מוטי. בדל הסיגריה הרוחש עדיין לפני. במאוס הרמתי כיביתי והשלכתי אותו לפח, בהפגנתיות.בכל העת עוקב מזווית עיני אחר הנעשה במרפסת ובחלון החדר , אך איני מבחין בדבר, דממה מוחלטת.

שלווה

לאחר "ארוע" הסיגריה , הפסיק מוטי להתייחס אלי ;אינו משיב לברכתי ומתעלם מנוכחותי ,הפכתי לשקוף.

הערב כשאני שב מהעינית לכורסה אימא נאנחת; דויד מתי כבר תפסיק עם השטויות שלך ליד הדלת. כולי רותח; מה זה ענינה ,שתגיד תודה שנשארתי איתה , אבל היא לא; תמשיך לנדנד עד אין קץ . לא לחינם עזב יעקב את הבית וניתק מגע. הגה איני מוציא ;הרי כל מלה שלי תיענה במאה משלה , השקט עדיף כך למדתי.

עודי מהרהר ורעש זכוכית מתנפצת נשמע מעבר לדלת, ממהר לעינית ורואה את צלליתו של מוטי.כשאני פותח את הדלת, השמוק על ברכיו ,שפוף ומלקט שברי צלחת שנשמטה משקית הזבל המטפטפת שבידו. תאסוף את הכול אני אומר לו, בפעם האחרונה נשארו כאן שברי זכוכית. השמוק מתרומם אלי במלוא קומתו, מבטו ישיר והוא מסנן לעברי : שתוק כבר מפגר קטן.

זמן רב שלא שמעתי את המלה הזו. גל אדום גואה בי . כשהוא מוסיף, תיכנס כבר הביתה ושלא אראה את פרצופך, אני מניף את ברכי בעצמה ובדיוק לעבר הביצים ;כמו תמיד כשהיו מציקים לי.
הוא מוציא צווחה קלה, מתמוטט באחת ומתגלגל במורד המדרגות, אני אחריו מוכן להמשך.על הרחבה במורד המדרגות גופו מונח, ראשו שמוט בזוית משונה ופיו מלא דם. אני עולה חזרה לדירה וסוגר אחרי את הדלת בשקט.

מה היה שם, שואלת אימא, מבטה נעוץ בטלביזיה. סתם מישהו שאני לא מכיר, אני משיב ומתיישב לידה.

"ולפני היומן; החדשות" , מתרונן קולה של המגישה בטלביזיה. טוב שהספקת לוחשת לי אימא.




שבט קדום

הפוסט המקורי מ 03 ספטמבר, 2010
p691

עם הבחירה

 

בערוץ נשיונל גיאוגרפיק, סיפור על שבט ביערות האמזונס.לשבט נגלה לפני דורות רבים האלוהים (כן, זה שברא את היקום ואת עולמינו), הילידים מכונסים ועדויים בבגדים טקסיים, השמאן מנצח על הטכס, והעדה כולה פוצחת בריקודים וזעקות שבר , נכנסת לאכסטזה.

מצלמתו של צלם הסרט מתרחקת “סוף”. תם הסרט. עוד סיפור אנתרופולוגי מרתק שישכח ממני מייד; אני חושב לעצמי ואץ בזמן הפרסומות למקרר ל”תדלק”.

בעצם אני הוא זה שחי בסרט ,אני מהרהר עם שובי לספה, נכון ; לא שטריימל ולא שמלתו של הרב עובדיה,לא מחולות על הקבר באומן, כל אלו לא היו בסרט שראיתי ; אך כל כולי שקוע ב”סרט” הזה עד צוואר.

אין כמו עו”ד שפטל ותוכנית הרדיו שלו להזכיר לי עד כמה חיינו הם ” בסרט”.
בתוכניתו ההזויה ברדיו 103 אפ.אם, הוא מתגולל על עמוס עוז ומרעיו השמאלנים ומצטט לחיזוק מתפילת שמונה עשרה את הברכה ה 19 שלטענתו היא הברכה היחידה שנוספה במרוצת השנים ומכאן חשיבותה :
וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה, וְכָל הָרִשְׁעָה כְּרֶגַע תֹּאבֵד (נ“א: וְכָל עוֹשֵׂי רִשְׁעָה כְּרֶגַע יֹאבֵדוּ), וְכָל אוֹיְבֶיךָ (נ“א: וְכֻלָּם) מְהֵרָה יִכַּרֵתוּ, וְהַזֵּדִים מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְמַגֵּר וְתַכְנִיע בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה’, שׁוֹבֵר אוֹיְבִים וּמַכְנִיעַ זֵדִים.

כאמור מתייחס שפטל לעמוס עוז ומרעיו ומאחל להם איחולים כלשון ה”ברכה”. מטעמי חסכון אני מציע להשתמש באותה מגפת דבר שיביא עובדיה הרב (ושלוחו, הוא האלוהים), שמתכוון למחות את אבו מאזן והפלסטינאים מפני האדמה.(עדכון- ראה גם התייחסות מאוחרת יותר ב”עין השביעית”
12.9.2010 כאן )

איך הגעתי לשבט הנדיר הזה ? רק בכוחו של אירוע סטטיסטי נדיר, בעל הסתברות של 2.5 פרומיל, זכיתי להימנות עליו (10 מליון מתוך 4 מיליארד תושבי כדור הארץ יחס של 1:400 ; יפה).

מסלול הכניסה שלי אישית היה קל יחסית . בעצם הכניסה היחידה והעיקרית כמעט לשבט המסוגר והמסתגר הזה, היא דרך הכוס של האימא שלך, או בקיצור” שער כוסאמק”.

הכניסה האחרת לשבט עוברת דרך גיהינום אותו מעבירים רבנים את הרוצה לעבור דרכו , זהו “שער הגיור”, למול המסלול המקוצר – ממש גן עדן, שזכיתי בו, אני גאה במהלך הנבון שביצע אבי עבורי.

גאווה

שלא תטעו, כמו חייל גולני המפתח עם הזמן גאוות יחידה , אצלי דווקא התהליך היה הפוך. גאוות היחידה נוצקה בי כבר בשנות ה 60 בבית הספר; עת חינכו אותנו על המורשת הציונית.
ועל היות היהדות מוסרית כאין כמוה ובייחוד על רקע התנהגותם של יתר העממים.
התייחסות נאורה לאלמנה ליתום ולגר, היחס לעבד, יום המנוחה – השבת ועוד אמירות של “נאורות מוסרית” שלמדנו לצטט בעל פה מדברי הנביאים. וספינת הדגל- “אהבת לרעך כמוך” כמה התגאינו; כל זה שלנו!

מהי לעומת כל אלה למשל, תרבות יוון? כל כולה טיפוח אידיאל היופי והגוף , דברים חיצוניים ,לא נחשבים; בז הייתי להם.

תחושת הרדיפה שהנחילו לי הורי לאחר שעברו את השואה, בוודאי שחיזקה את זיקתי לשבט הקדום, (עודנה מנחה אותי עד עצם היום הזה) .פשוט גדול ממני.

אפילו את אותו טכס קמאי שבו תמורת חלק מהזין, אנו מתחברים לשבט ה”גדול” שלנו, אפילו זאת, קיבלתי ברצון ואף חגגנו אותו ברוב טכס לילדי ונכדיי, סוג של התרסה לעולם- השבט הקדום עודנו כאן.

כבר אז בנעורי התחלנו לצפות בסטטיסטיקות המלהיבות, כמות היהודים שבין זוכי פרס נובל למול משקלם הזעום באוכלוסיית העולם. כמה גאים היינו על היותנו ראשית גאולה בארצנו (ויצירתנו הייחודית, הלו הוא הקיבוץ) מחד, ונצר לשבט קדמון שברשותו “המוח היהודי”.

עד היום , אני מתמלא בגאווה על זכית יהודים בפרס נובל, וגם על החלופה “הפחותה מעט” המסתמנת לאחרונה של מועמדות לאוסקר האמריקאי.

עם עליית כמות הדוקטורנטים ההודים הקוריאנים והסינים מחד והתחממות האקלים המייבשת את המוח בארצנו הקטנה מאידך, נראה לי שלא נוכל לשמר יתרון זה לזמן רב .

אך לא אלמן ישראל, סדרות הטלביזיה היוצרות גיבורים לרגע מסוג אח גדול ,כוכב נולד, הישרדות ודומיהם מבטיחים לנו מקור גאווה עתידי; בייחוד שהזוכים ראה זה פלא ,גם הם יהודים כמונו.

ספקות

הספקות מטבעם החלו מאוחר יותר.חלקם אני זוקף לשבועון מיוחד: העולם הזה של אורי אבנרי .היה זה השבועון הראשון, על רקע העיתונות המגויסת של אותם הימים,שהשתמש בתמונות נשים ערומות יחסית באותם הימים כפתוי שעבד עלינו ויחד עם זאת שרבב תחקירים אמיצים וסנסציוניים בגנות הממסד.

כך למשל שם ללעג ולקלס את “חושיסטן” – כלשונו ;ממלכתו האגדית של ראש העיר חיפה אבא חושי על סיפורי השחיתות שחשף בה ואף היה בין הראשונים שהחל להתייחס לנושאי הפלשתינאים ולהחשיבם כישות.

בכלל , הסיפור שיש אלוהים שכופה על נתיניו דקה אחר דקה איך להתנהג.
החל מדרך נטילת ציפורניים ואיסור לבצעה בשבת, וכלה בדרישה להודות לו מדי רגע ורגע, כל זה היה למקור של וויכוחים (כמובן עקרים) למשל עם סבתי המאמינה, ודוסים אחרים בהמשך הדרך. מבלי שאיש מאיתנו יזוז מעמדתו ולו כמלוא הנימה.

כמה נראו פתאום דתות אחרות “נאורות” ו”אוניברסאליות”,דתות בהן האדם בוחר באלוהים לעבדו, והאלוהים לא מנג?ס לו מדי שעה.

כן גם שם יש אופנות ובאסלם למשל אופנת הנשים די דומה לאופנת הנשים של הדוסיות אצלנו כי גם שם “קול באשה ערווה” ; פחות או יותר.

האלוהים שלנו הוא בעצם “אבא”, כמאמר הדוסים. אבא שהעדיף בן אחד על בניו האחרים, וכידוע לנו ול”נני” מכך צומחות הצרות במשפחה.

פתאום נוכחתי לדעת שבעצם כל ה”כללים הנאורים” שכבר ציינתי כולל “ואהבת” מתייחסים אך ורק ליחסים שבתוך השבט היהודי. האם ראשוני הציונות שכה הללו את המוסר היהודי היו ערים לכך ו”עיגלו פינות” או שבעצם, בורותם בנושא ורצונם ל”יפות” גרמו להם לעגל פינות בחינוכינו?

הגויים אינם כלל בחזקת בני אדם; כך על פי חלק גדול מהפוסקים, ואפילו “לא תרצח” לא חל עליהם,
(ראה הספר החדש “תורת המלך” של הנבלים ברשות התורה – הרב יצחק שפירא ויוסי אליצור מהישיבה ביצהר).
וכל קיומם של הגויים; בייחוד בארצנו הקדושה, הוא בכלל בחסד ולא בזכות, נו ,שויין.

הלאה

בשיחות השלום הנוכחיות, אין איש מאמין. למה לנו; מה חשיבות יש להם לכוחות כלכליים ,מדיניים, צבאיים.
המציאות היחידה היא זו של תודעתנו (היהודית). כבסרטי מציאות מדומה, אנו בטוחים בניצחוננו, והרעים; עליהם מגיפת הדבר כבר נגזרה ,רק עניין של זמן .
כמה פולסות דנורא על השמאלנים שבתוכננו וזהו, הכל יהיה בסדר.

ה”צדק” ינצח.

אבל הצדק של מי לעזאזל?