חנה גולדוסר לבית פרלמן

חנה גולדוסר (פרלמן)Hana Goldwaser

פרצ’ב, חבל לובלין, פולין

העיירה פרצ’ב הייתה עיירת הולדתו של יהודה אבי וחנה אימי פרטים על העיירה רקע וסיפור כרונולוגי על ההתרחשוינה ות בה מאז הכיבוש הנאצי ניתן למצוא בעמוד  כאן באתר.

עד לעליה לארץ

משפחת פרלמן
משפחת פרלמן על 10 ילדיה נוהלה על ידי סבתי שרה לאחר שבעלה גדליה נפטר בסביבות מלחמת העולם הראשונה, מלחמה שעל פי מה שסבתי הייתה בסיס לשגשוג מכיוון שהגרמנים בניגוד למלחמת העולם השניה נכנסו לעיירה והסוחרים היהודים שדיברו באידיש ידעו להתנהל עם הכובש בשפתו והרוויחו יפה מקשרים אלו.

פסל שחרור פרצב מלחמת עולם 1
כנראה בסוף אותה מלחמה הצליחה המשפחה לרכוש או לבנות תחנת דלק שהייתה הראשונה בעיירה ושרתה את תושביה ואת מעט המכוניות שהתחילו להגיע.

אימי וגם אחיותיה למדו בבית הספר הכללי בעיירה ולפיכך רכשו את השפה הפולנית ברמה טובה ומכיוון שגם מראיה לא היה דווקא יהודי יתרונות שסייעו לה בהמשך.

אחות אחת אסתר, נפטרה עוד לפני המלחמה בשנת 1937.

אימי נישאה לישראל פייגנבאום וחיה בבית נפרד עם בעלה ושני ילדיהם .

קצת לפני המלחמה חזר לעיירה האח יוסף (רישק) שלמד בוורשה לימודי הנדסה וידע כבר את הסכנה ליהודים מהפלישה הגרמנית. בתושיתו החל בהתארגנות לקראת הבאות : הקים קיר כפול להתחבא בבית הכין ניירות מזוייפים גם לאימי ולטובה ואף הכין את הקרקע כך שסבתי שרה תוחבא על ידי גוי תמורת כסף רב.

פעולה זו הצילה את מרבית המשפחה , אך עדיין קשה היה להתחמק..

לאחר שבאחת האקציות או בחיפוש יזום נתפסו ונרצחו בעלה ושני ילדיהם (אחי למחצה), הצליחה אימי יחד עם אחותה טובה להימלט וזהו סיפור ההימלטות כפי שמופיע בספר ה"יזכור" של העירה מפי טובה דודותי:

לילה בפולין 1942

 

רקע:העיירה פרצ′ב שוכנת בפלך לובלין שבפולין, מסביב לעיירה היו אגמים רבים בסיס לדייג ומסחר בדגים. וכמו כן יערות מסביב ,ומסיבה זו היו בה גם הרבה מנסרות ומזפתות.

הגרמנים הגיעו לעיירה בסוף שנת 1939 ומפברואר 1940 החלו החיים הקשים ליהודים, בתחילה כוננו הגרמנים ממשל יהודי- יודנראט, שתפקידו היה לספק את צרכי הגרמנים מסים , ועבודה.

יהודים רבים מתחילים להירצח, האקציה הראשונה ה”מסודרת” ארעה באמצע שנת 1942 ובה הועברו כ 75% מיהודי העיירה למחנות והמשרפות, באוקטובר אותה שנה הייתה כבר פרצ′ב “נקיה” מיהודים.

מרבית תושביה היהודים כ 6000 נפש הושמדו, חלק קטן ממשפחות אימי ואבי שרד.

בקטע הבא ,מתארת טובה איך נמלטו היא אימי ושני אחיה נחום ורישק באחת מהאקציות המאוחרות יותר. להערכתי בעלה ושני ילדיה של אמי נתפשו ונשלחו לגורלם באקציה הראשונה.

ובתרגומי לעברית:

…תכננו להימלט לאיזור הארי של ורשה, אך באחת האקציות המאוחרות , איתרע מזלי לפגוש את מלאך המוות 3 פעמים באותו היום.

בעיירה נפוצו שמועות על כך שבתחנת הרכבת עומדים 60 קרונות ריקים, היה זה מספיק להבין שבשעות הלילה תהיה אקציה של האס אס ובני בריתם האוקראינים.

בבית כולנו כבר ערוכים בבגדינו , לא הלכנו לישון, מוכנים להימלט בכל רגע.

ב – 3 לפנות בוקר נשמעת נקישת מגפיהם הכבדים של הגרמנים הצועדים ברחובות , הם פורצים דלתות ומתקרבים לבתינו.

דרך תעלה מתחת לבית אנו חומקים ומתחבאים .

מקרוב ,בגינה הסמוכה שמענו בכי של ילד, לידו שכבה ירויה זקנה לידה ביתו של הרב (אפשטיין) ואשתו של מנדלקורן, הילד הפצוע קשה זעק לאימו. ליבי התפלץ מכאב, מה עושים? הגרמנים בעקבותינו והרי אף רופא לא יקבל פצוע יהודי.האקציה ממשיכה, חיינו תלויים על חוט השערה.

מעבר לשדות אני חנה ושני אחיי מגיעים לרחוב לסקר המוביל ליער ולמנסרת העצים בה עובדים אחיי.

על אם הדרך עוצר אותנו פולני ושואל: האם איננו יודעים שעכשיו אוספים את היהודים , בואו איתי חזרה לעיירה הוא מצווה ,תופש אותי בזרועי, והחל להוביל אותי חזרה.

אחיי מתנפלים עליו ומתגוששים עימו והוא צורח, בכל רגע יופיעו הגרמנים.

שראה שלא יוכל לאחיי ,החל לדרוש כסף ככופר נפש, אחיי נתנו לו כמה מאות זלוטים והוא הלך לדרכו.

התקדמנו למנסרה, ושם יצא האחראי ושאל: מה עושות כאן הנשים? הוא הורה לנו להיכנס לחדר שבו היו כבר נשים יהודיות נוספות שנמלטו והגיעו לכאן.

נכנסתי לחדר, אך מייד יצאתי וברחתי משער המנסרה, והתחבאתי ביער. הספקתי עוד לראות את משאית האס אס מגיעה, נשמעו יריות חיסול , כל הנשים שבחדר שבמנסרה נרצחו. …..

ככר העיירה

אחרית דבר

טובה וחנה אימי בורחות ומגיעות לוורשה ,
שם בעזרת מסמכים מזויפים הן עובדות כעוזרות בית של נשים פולניות ומתגוררות יחד בחדר שכור. מפעם לפעם הן נאלצות לעבור מקום מכיון שהשוער של הבית חושד בהן שהן יהודיות ויש חשש להלשנה.
הפחד הגדול שליווה אותן כך סיפרה לי טובה היה שתוך שינה הם ידברו באידיש ומישהוא ישמע וילשין עליהן. בימים שלא מצאו עבוד היו יוצאות השכם בבוקר "כביכול לעבודה" עולות על חשמלית ונוסעות בה המשך שעות כך שיוכלו לחזור בשעה סבירה לביתן מבלי לעורר חשד.

וכך נהגו לא יום יומיים; אלא במהלך כ 4 שנים עד לתום המלחמה,אז שבו לעיירה לראות מה אירע.

hana_poland

תעודת זהות משם 1945

תעודת זהות 1945

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אישור בעלות של ישראל פייגנבאום והעברתו לאימי של הבית ברחוב ליסטופדה 8

בעלות בית ברחוב ליסטופדה 8

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צילום אוירי מתוך מפת לווין של גוגל של אזור הבית

parcew_center_listopad 8

בעיירה פוגשת אימי את אבי ששב מרוסיה ושם הם מתחתנים.

hana_yehuda_group_parvew_1945

הניספים ממשפחת אימי האחים: שמואל, לייב, ומשה. בעלה הראשון ישראל לבית פייגנבוים, משפחתו והילדים.

 

ישראל בעלה ומשפחתו:

Israel Feigenboim –1938 – webtrees

האחים שמואל, משה, לייב סבתא שלה רחל, מצד האבא

Gdalia Perelman 1885–1928 – webtrees

משפחת יצחק גרינבוים (בעלה של דודה טובה)

Itzhak Grinboim 1914–2000 – webtrees

ידע נוסף על הנספים:

האח שמואל שנספה היה מבוגר בעל חנות ולא שעה לאזהרות של אחיו יוסף, הוא האמין בגרמנים של מלחמת העולם הראשונה וסופו שנורה מייד עם כניסת הגרמנים לעיירה.
אישתו ובנו התחבאו ובסופו של דבר אחרי שהות באותו מחנה עקורים בגרמניה החליטו להגר לארצות הברית מכיוון שהייתה לאשתו משפחה שם. דודתי טובה שמרה כל השנים קשר עם משפחתו של שמואל בארצות הברית וכשנסעתי לראשונה לשם אף פגשתי את הבן משה (מוריס) ואשתו ברנדה שגרו בסטטן איילנד בניו יורק. משה שהוא בן דודי שנפטר בינתיים היה כבו 14 בעת המלחמה וזכרונו היה חד וברור. אחד מהדרים הראשונים שסיפר לי היה על תחושת טינה שהייתה לו למשפחת פרלמן שלא דאגה להצלת אביו….

גל עד בחלקת פרצב שהקימו השורדים בארצות הברית בניו גרסי :

shmuel_parcew_NJ_memorial

לגבי משה פרלמן מצאתי אזכור לסופו בידי הרוצחים בספר ה"יזכור" של העיירה.

משה פרלמן ספר יזכור פרצב

לגבי משפחת אימי הבעל והילדים הוצאה תעודה של נוטריון ב 1945 על פי עדים

אישור שניתן על רציחתם של משפחת פייגנבאום

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יצחק ואשתו ברחו ליערות ונלחמו כפרטיזנים שם נהרגה אשתו על ידי סיור גרמני לעיניו של יצחק. שני הילדים שהיו לו שהו אצל מחותניו של יצחק בעיירה אחרת שם הרגו אותם הגרמנים יחד עם המחותנים.

יהיה זכרם ברוך!

הנותרים.

במחנה העקורים שהתה משפחתי שם גם טובה הכירה ונישאה ליצחק (יליד רדום).

טובה וחנה עלו עם משפחותיהם לארץ והתגוררו מספר שנים (שנות ילדותי) בקרית חיים.

hana_tova

שני האחים יוסף (רישק) ונחום החליטו להישאר בפולין נחום עבד בתעשיית הנפט ויוסף כמהנדס.

nahum_rishek_kiryat haim beach

נחום נישא בפולין והתגרש שם עלה לארץ ב 1956 גר ונפטר בנשר

יוסף נישא לפולניה גויה ונולדה לו בת גם הם עלו לארץ ב 1956 . יוסף עבד כמהנדס בתע"ש התגרש ונישא בשנית בארץ. ביתו מרגלית (מלגושה) עזבה אתהארץ והתגוררה בצרפת עבדה כווטרינרית.

אטקה עלתה לארץ כנערה עוד לפני המלחמה (1936) והייתה ממקימי הקיבוץ בעמק יזרעאל שהפך ברבות הימים לקיבוץ יפעת

סבתה שרה הוחבאה במרתף אצל גוי במשך כל ימי המלחמה , לא ברור לי מי דאג לה, מיצחק דודי נודע לי שהפרטיזנים בסביבות העיירות דאגו לידע את הגויים שהחביאו יהודים שסופם יהיה מר אם יהודים אלו יהרגו, וזה היה אולי המקרה כאן. בכל אופן, שיצאה ממחבואה הילכה בקושי על רגליה ומשקלה היה כ 25 ק"ג.

סבתא ואני 1950

sara_shimon

סבתא שרה יחד עם משפחתי ומשפחת טובה עלו לארץ בשנת 1949 סבתא הצטרפה לביתה בקיבוץ יפעת והורי וטובה ויצחק התישבו בקרית חיים.

שנה ביליתי עם סבתא ביפעת לאחר מות אימי ואני כבן 10. בשנה זו שבה התגוררתי הדירתה הקטנה זכיתי להכירה אישה יראת שמיים ועושה חסדים. סיפרה לי על האקציות בעיירה והפחד מפניהם, לדבריה בעלה שהלך לעולמו מזמן היה מופיע בחלומה ומזהיר אותה על האקציה שתתרחש למחרת. נפש יקרה ותמימה הייתה למרות כל מה שחוותה.

האח הצעיר יעקב (יענק) נחטף בזמן הכיבוש על ידי גרמנים שחשבוהו לפולני גוי ויחד עם אחרים נשלח למחנה עבודות כפיה על אדמת גרמניה. בזמן ששהה במחנה כך סיפר היה יוצא רוכש מצרכים ושולח לעצמו חבילה כך שלא יבדל מהפולנים שאיתו שקיבלו חבילות מהביית. יום אחד לאחר שהיה כבר זמן רב במחנה ורכש חברים הופיע עובד חדש גוי שהגיע גם הוא מהעיירה והכיר אותו. למזלו של יעקב משהכריז הלה שיעקב הוא יהודי הכחיש ואף טען שהחדש הוא יהודי. וכך בתמיכת חבריו ניצל.

עם סיום המלחמה עלה אף הוא נישא והקים משפחה בקרית חיים.